You can't see me but I'm here

9

נ.מ. לואי

"מזל טוב אבא!" בראנדון קפץ על המיטה שלי בשעה- שש בפאקינג בוקר בראנדון!
חייכתי וחיבקתי אותו "תודה מתוק" אמרתי וראיתי את מייסון מתקדם בזחילה לעברינו.
בראנדון ירד ממני והלך למייסון "מייס לאבא יש יום הולדת היום!" אמר וניסע להרים אותו, מהר נעמדתי "בראנדון בזהירות!" קראתי והרמתי את מייסון לפני שיגיע לידיים הלא נכונות. "סליחה אבא.." בראנדון מלמל והתיישבתי על המיטה עם מייסון עליי "זה בסדר בראנדי.. פשוט תצטרך להיות יותר זהיר עם אח שלך" חייכתי ומייסון הסתכל עליי "אבא" פלט וחייכתי למשמע קולו המתוק, זאת הפעם העשירית אני חושב שהוא מדבר וזה מרגש.. אבל חבל לי שהארי לא פה כדי לחוות את זה ביחד איתי.

"אבא בן כמה אתה?" בראנדון שאל, "29" עניתי, "זה ממש גדול" אמר בהתפלעות "כן.." הסכמתי.
"אבא ובאנדי" מייסון אמר ובראנדון קפץ על המיטה "הוא אמר את השם שלי! את השם שלי!!!" קרא באושר, מייסון צחק ונישקתי לראשו "כל הכבוד מייס" אמרתי ומייסון ירד מברכי, זוחל על המיטה.
בראנדון הפסיק לקפוץ והתיישב על המיטה "מייסון בוא אליי" אמר ופתח את ידיו אבל מייסון זחל לכיוון השידה שעל-יד המיטה, במהירות קמתי ועצרתי אותו, זה מאוד מסוכן הוא יכול ליפול מהמיטה- ועוד על השידה!

אבל.. מייסון לא היה צריך שאני אעצור אותו, הוא עצר לבד מספר סנטימטרים מסוף המיטה, מביט על השידה ועל התמונות של הארי- אחת איתי כשהיינו צעירים, אחת לבדו ואחת אני הוא ובראנדון.
"אבא" מייסון אמר והצביע לכיוון התמונה שלי ושל הארי "מייסון זה אבא ואבא פה! אבא הארי מת ואבא לואי חיי" בראנדון מיהר לתקן אותו, מייסון הסתכל עליו במבט מלא רחמים ואז חזר לתמונה, "מת?" מייסון שאל אותי והתיישבתי לידו, מחזיק אותו "אבא הארי מת לפני 4 שנים, זה אומר שהוא כבר לא חיי.. הוא עבר לעולם הבא, אבל אתה גם הבן שלו ואני בטוח שהוא אוהב אותך" הסברתי. הדבר הבא ששמעתי זה את הבכי שלו, הרמתי אותו לחיקי "ששש מייסון הכל בסדר, הוא תמיד איתנו, אנחנו זוכרים אותו" אמרתי וליטפתי את גבו "רוצה לאות" מלמל מתוך הבכי, "לראות?" שאלתי, מייס הנהן, לקחתי את התמונה של הארי לבדו והראתי לו "לאאא" רגז, רציתי להישבר אבל החזקתי את עצמי.
"מייסון אי אפשר לפגוש את אבא הארי... אני מצטער מתוק שלי" אמרתי והנחתי את התמונה במקומה, חוזר ללטף את גבו של מייסון ומחכה שירגע.
בראנדון בא מהצד וחיבק אותי ואת מייסון, חיבקתי את שניהם ולאט לאט הבכי נרגע.

הגיע הערב, כל המשפחה נמצאת אצלי בסלון ואוכלים לכבוד היום הולדת שלי, וכמו בכל יום הולדת.. היה חסר.
אמא שלי הייתה חסרה
פיזי הייתה חסרה
הארי היה חסר

אבל היה לי את לוטי, פיבי ודייזי, ארנסט ודוריס, מארק, מייסון ובראנדון..
אז יש לי, אבל באותה מידה חסר לי.. והלוואי ולא היה לי חסר, לא היה לי חור כזה שאיש לא יצליח למלא. אני יותר מאושר ממה שהייתי לפני 4 שנים כשהוא רק נפטר, הרבה יותר מאושר, והכל בזכות המשפחה שלי.
אבל עדיין חסר לי, ביום הולדת שלי, כשכולם כל כך שמחים והנה הזדקנתי פה בעוד שנה.. כולם אוכלים מהעוגה, מברכים ונותנים מתנות.
עדיין חסר.

ואם העולם הבא באמת קיים? והנשמה של הארי מסתובבת פה איפשהו? הוא צופה בי? הוא מצא שם זוגיות חדשה?! נשמה יכולה בכלל למצוא זוגיות? היא נשמה! זה כאילו כלום, לעזאזל מי ששומע אותי! הארי, אמא או פיזי זה לא באמת משנה!
פשוט תתנו לי סימן כלשהו.
זה כל-כך מטומטם ודפוק...
אבל אני לא רוצה שיהיה לי חסר, אני לא רוצה להיות ככה עד היום האחרון שלי.
אני רוצה סימן, אחד...

רק סימן מסכן אחד- לפתע שמעתי צלצול

מה לעזאזל?