נק׳ מבט לואי:
שלחתי לנייט הודעה מוקדם יותר, התוכן של ההודעה חשף יותר ממה שהוא אמור לדעת. אבל לא אהיה מופתע אם הוא כבר יודע על הכל. יש לו קשר, בסופו של דבר. הוא מכיר את העולמות הללו ואני בטוח שהוא משיג מידע ממישהו על המצב הנתון.
לא שמענו דבר מאמילי ובראנדון, וגם הארי לא דיבר על זה יותר מדי. הוא היה שקט, חשב עם עצמו לאחרונה. זה היה מדאיג, משום שאני יודע שלא אקבל פיסת מידע ממנו.
הוא ירד במדרגות העץ כששיערו רטוב ומגבת כרוכה סביב אגנו. התבוננתי בו ולא הסתרתי את המבט שהיה לי עליו, הוא היה יפהיפה והותיר אותי ללא נשימה.
״תרצה שנצא לסיבוב בעיר ?״ הציע, וזה היה נחמד. הוא מסיח את דעתי הרבה לאחרונה, לא שיש לי בעיה עם זה, אני תמיד נהנה בחברתו. היה בי רצון לצוד, זה היה קיים בי מאז השינוי לערפד, ובכל פעם שאנחנו ליד בני אדם אני מרגיש שאני אוזר את כל כוחותיי כדי להטמיע את עצמי ביניהם, אבל הרגשתי שאני לא אחד מהם באמת.
״ונשתה ?״ שאלתי, מתחכם קצת עם חיוך, ״או שנפתח בארוחת בוקר מפוארת ?״
״תלוי מה אתה מגדיר ארוחת בוקר״ קרץ וגרם לי לגחך. קמתי וצעדתי לכיוונו, בוחן את כולו ומרגיש חסר נשימה,
״דם טרי...״ לחשתי, והוא מביט בעיניי עם ניצוץ, הדלקתי את הניצוץ הזה בשניות. הוא היה חסר שליטה בדיוק כמו שאני רוצה להיות, אבל נורא מאופס ומאוזן בשונה לי. שזה אמור להיות נורמלי, ככה הם אומרים לי.
״יש בעיה בשקיות הדם שבמקרר ?״ שאל ופנה ממני, גורם לי לגלגל את עיניי ולהסתכל עליו הולך לכיוון המטבח. הטעם שונה, זה נתן לי פחות סיפוק.
הוא הוציא שקית דם מהמקרר ולקח כוס יין מהארון, חייכתי והתקרבתי. הרמתי את מבטי אליו ואהבתי שהיה מרוכז, ״לא יותר מדי, יקירי.״ לחשתי, והוא חייך עם הגומה היפה שבלטה בלחי שלו, נתן בי מבט קצר וליטוף לפניי.
הוא הושיט את כוס היין המלאה בדם לעברי, ולקחתי אותה. מסתכל לעיניו ולוגם באיטיות, וכשזה עבר בגרוני הרגשתי את העוצמות בוערות תחת עורי, החוזק שבי, האנדרנלין, והלגימה האחרונה לא הספיקה. אך עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, מרגיע את הרעב שבי, כי זה לא היה רעב אמיתי. זה היה החשק לצוד, הוא לימד אותי את זה, והוא לימד אותי שליטה. אני מביט בו והוא נראה מרוצה ממני,
״אתה בשליטה מלאה.״ לחש, קולו עמוק ועבה, ואני מביט בעיניו הדואגות. ״חשבתי שזה יהיה כלכך נוראי״
״השינוי שלי ?״ שאלתי בחצי חיוך, מגחך כשאני נזכר במבטו המבוהל כמו שד כשגילה שאני ערפד. יכולתי להישבע שהוא היה מוכן באותם רגעים להרוג אותי במו ידיו. ״אני תמיד שואף לשלמות, אתה כבר הספקת להכיר אותי״
״לשאוף לשלמות כשאתה ערפד זה בלתי אפשרי״ לפתע אמר, והרגשתי את לבי מתכווץ מעט, הסתכלתי עליו בשניות של שקט ולא אמרתי דבר. זה היה מעליב קצת, למה הוא מתכוון ? פחדתי שיראה אותי פחות טוב ממה שאני חושב שהוא רואה. פחדתי שהאהבה שלו כלפיי תפחת, אבל לא העזתי לשאול.
הרגשתי רטט מהטלפון והצצתי לעברו, הודעה מנייט שמציע להיפגש.
״אני הולך לליה קצת״ שיקרתי לו, והוא גיחך ומשך בכתפו, מהנהן בראשו ולא שואל שאלות. הוא יודע ששיקרתי. כמה מטופש אני נראה מולו כרגע ? כשהוא שומע כל פעימה בלבי ומבחין בדופק עולה לאחר השקר שיצא מפי ? ״אני נפגש עם נייט״
״המורה לשעבר ?״ שאל וזקף גבה, ״איזו סיבה יש לך לראות אותו ?״
״אני רוצה לברר כמה דברים איתו״ אמרתי,
״כמו אם העלו את שכר המורים-״
״הארי״ גלגלתי את עיניי, הוא מתבונן בי ונושך את שפתיו מבפנים. ״כולם מדברים ללא עובדות, אני רוצה לקבל קצת סדר, מה נכון ומה לא.״
״אתה לא הולך לתפוס צד״ קולו חלש, ואפילו מזהיר.
״אין צד שאני סומך עליו, לא כריסטיאן ולא אמילי ובראנדון״ אמרתי, ונראה שהוקל לו. ״זה הקטע של הנאמנות ?״
״לא״ נאנח וגלגל את עיניו, מעביר את אצבעותיו בשיערו. ״אנחנו לא יכולים להיות פזיזים כמו כל השאר שסוגדים לאמילי כאילו והיא תביא עבורם את הישועה, תהיה בטוח שחלקם איבדו את חייהם אחר בגידה כזאת.״
״בגידה ?״ צמצמתי את עיניי,
״אל תהיה מופתע.״ פלט ועקף אותי כדי לעבור. אני שונא שהולך באמצע שיחה,
״אתה עזרת להם להשיג את זה הארי, כשבאת לבניין של הציידים ולקחת שוב חיים של מכשפים-״
״כדי להציל אותך.״ קטע אותי בטון תקיף, נעמד מולי ונשם, ״עשיתי את זה כדי להציל אותך, לא כדי לקדם שום מטרה.״
הוא הפכפף, או שהוא חושש. אני יכול לסמוך על תחושותיו משום שהוא מכיר את שתי הצדדים במשך שנים, ואני מוכרח לסמוך עליו שיעשה את הדבר הנכון.
״תפנה את גבך לבראנדון ?״ אני שואל ומביט בעיניו, והיתה שתיקה, היסוס, והנהנתי בראשי. ״כך חשבתי...״
״אני לא מעוניין במלחמה״ אמר, מהדק את כפות ידיו, ״שתי מקוריים זה הכרזת מלחמה״
״חשבתי שאתה מוכן להיות בן אדם״ פלטתי, הוא אמר לי את זה ברגע של חולשה, שהוא מוכן להיות בן אדם. ״אמילי ובראנדון מעוניינים לעצור את קיום הערפדים, ועכשיו אתה נגד ?״
״זה גדול יותר מאיתנו, לואי״ אמר, ״אנחנו שום דבר מאשר חיילים במשחק שלהם. אינך רואה את זה ?״
״לא ככה״ הנדתי בראשי.
״אני לא רוצה שתדבר איתם, לא עם אף צד עד שנגיע להבנה מסויימת״
״מה תוכל לחדש לי ?״ שאלתי בטיפת כעס, הייתי מתוסכל. ״אני לא מצליח להבין אותך״
״ולסמוך עליי ?״ שאל, מסתכל לעיניי עם ניצוץ מלא בתקווה. ״לסמוך עליי אתה מצליח ?״
כמובן שכן, רציתי להשיב. אבל אני מהסס, במפתיע מבדרך כלל. הוא נאנח ועקף אותי כדי ללכת למדרגות,
״אתלבש ואבוא איתך לפגוש את נייט.״ קרא בעודו עולה במדרגות לחדר. אני נושך את שפתיי וממתין במקומי, אני לא צריך לדאוג יותר מדי, ובכל זאת אני דואג.
