ישבתי בכורסה כשאני אוחז בכוס הוויסקי צמוד לשפתיי, שואף את הריח המר שלו בשביל מחנק קל ומשכר. התבוננתי בגרייס שסחטה את שקית הדם השנייה שלה להיום. אני רק צופה, מכיוון שאלכסה באמת חושבת שתוכל להתמודד עם זה בעצמה. ״שתי שקיות זה הרבה, לא ?״ שאלתי, מביט באלכסה שנראית מהוססת כאילו ולא יודעת מה היא עושה. לערפד שעבר שינוי לא צריך לתת יותר משקית דם אחת ליום, אחרת הם נעשים רעבים יותר, רגילים לכמות גדולה מה שמקשה עליהם לשלוט בעצמם. ״מה אתה מבין ?!״ גרייס שאלה בחוצפה, לעזעזל היא הייתה כלכך חצופה. אבל זה השלב הראשוני, הכל מוגבר יותר. היא מתקשה לשלוט בכל הכוחות שהתווספו לשינוי, היא לא שולטת במהירות, בחוזק, בשמיעה. ״אדוארדו, אולי תלך לבלאק ותניח לנו ?״ אלכסה ביקשה בייאוש, אך לגמתי מהמשקה והמשכתי להסתכל עליהן. ״את מרגישה שבעה ?״ שאלתי את גרייס, לא נראה שרצתה להשיב לי בכלל, ליצור איתי כל קשר שהוא. ״את חושבת שתהיי מסוגלת לבלות במחיצת אדם בלי לרוקן את דמו מגופו ?״ ״א-אני לא אעשה דבר כזה״ גרייס הנידה בראשה במהירות, ״אני לא כמוך״ ״זה אמור לגרום לי להרגיש רע ?״ גיחכתי, היא גלגלה את עיניה ממני. ״לשתות דם הישר מהעורק זה שונה משקיות דם של בתי חולים, את יודעת...״ לחשתי. קמתי וצעדתי אליה, היא התבוננה בי כמו תלמידה חרוצה. ״זה חם, משביע, כל לגימה מרדימה את המצפון שלך, את לא מרגישה אותו מת בין זרועותייך...״ לחשתי, רק כשאת מסיימת איתו ומביטה בעיניו של האדם שאהבת את מבינה מה עשית, ללא שליטה, ואז מגיע שלב הטירוף... אלכסה יכולה לשתף אותך, נכון אלכסה ?״ ״אדוארדו״ אלכסה עיקמה את מבטה, כנראה שיש נושאים שהיא לא תהיה מוכנה לדבר עליהם לעולם. ״מה ? חשבתי שאת יכולה לעזור לה-״ ״מה הנקודה שלך ?״ היא קטעה אותי, מביטה בי בשנאה. ״שאתה טוב ממני ?״ ״חד משמעית.״ אמרתי וחייכתי, ״אז לפני שתפשלי שוב ותהיי אחראית למותם של חצי עיר, למה שלא תניחי לי לעבוד איתה ?״ ״היא לא מעוניינת.״ אלכסה אמרה. הסתכלתי על גרייס שמבטה מבוהל קצת עוד ממה שאמרתי לפני, היא מפחדת. ״אני יכול ללמד אותך ליזון מבני אדם בלי להרוג אותם״ לחשתי, היא הסתכלה עליי ונשמה עמוק, ״את מתכוונת לסרב, אבל את יודעת שאת רוצה״ ״אדוארדו מה אתה עושה ?״ אלכסה נעמדה והתקרבה אליי, מסתכלת לעיניי ״אני מלמד אותה את הטבע החדש שלה.״ אמרתי. ״אחרת היא תפחד מעצמה ותאבד שליטה״ ״היא לא סומכת עליך״ אלכסה אמרה בהתנגדות, אך גרייס קמה ממקומה. ״אני אשמח.״ עיניה בוהקות, היא נראתה מבועתת. היא הסתכלה על אלכסה ונראתה חסרת מילים, אך אלכסה לא נתנה לה בכלל הזדמנות להתנצל ועזבה בכעס את החדר. ״אל תדאגי בנוגע לזה, יש לה אגו״ נאנחתי, צועד אל גרייס שבוהה בי ללא הפסקה. ״שנתחיל ילדונת ?״ ״למה עשית את זה ?״ קולה חלש, עיניה גדולות וכועסות, כמו הר געש היא שמרה הכל בפנים. הסתכלתי לעיניה הבוהקות, ״למה שינית אותי ?״ ״עבור פול זה גרוע ממוות-״ ״תחסוך ממני את הזיוני שכל״ קטעה אותי, ״לא חשבת על נקמה בפול, רצית להרוג אותי בשנייה שהשתחררת מהשלשלאות.״ חצי חיוך התפשט על שפתיי, היא חדה. ״זה משנה ?״ שאלתי, היא מחפשת נקודות תורפה, היא לא תמצא. אין לי כאלה. לא הרגתי אותה בגלל לואי, זאת התשובה המחורבנת. היא ידעה את זה טוב מאוד, אבל אני לא הולך להודות בזה. הדרך בה הסתכל עליי שם גרמה לי להרגיש שהכל ישתנה, לא רציתי שהוא יסתכל עליי אחרת. בפחד, באימה, כאילו הסיוט הכי גדול שלו עומד מולו. אולי מפני שהוא האדם היחיד שלא ראה אותי כך, לא רציתי שזה ישתנה. ״אני לא בצד שלכם.״ אמרה, מנידה בראשה ונושמת עמוק. ״גם אם שינית אותי, אני לא אחת מכם.״ ״בזה את טועה.״ אמרתי. ״קדימה, אנחנו הולכים״ הסתובבתי אל הדלת, פותח אותה ומביט בגרייס שנשארה במקומה, חוששת לצאת מחוץ לחלל הבית הזה. ״לאן ?״ שאלה. ״יש לך יותר מדי שאלות ילדונת...״ נאנחתי בגלגול עיניים, למה שהיא לא תסמוך עליי ? ״או שאקרא לאלכסה ותמשיכי איתה ?״ היא קמה ובאה בעקבותיי, גורמת לחיוך קל להימרח על שפתיי. גם אני לא הייתי בוחר באלכסה אם הייתי היא. הלכנו לכיוון היער, שם אלמד אותה להשתמש בשאר החושים שלה. בריח, בראיה, בשמיעה. איך לצוד, איך לרוץ במהירות, החוזקה שקיימת בה עכשיו משתוללת בגוף שלה ורק מחכה להתפרץ. כשהסתכלתי עליה ראיתי איך מצמצמת את עיניה, השמש מסנוורת יותר, היא עוד תתרגל לזה. ״אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שנכנסתי לשם...״ אמרה מאחוריי, עברתי בין העצים הגבוהים, מחפש אחר חיית בר שנוכל להתאמן עליה. ״תמיד פחדתי מהמקום הזה, אתם נוטים להסתובב פה די הרבה ממה שאני יודעת... למה ?״ ״לשחרר אנרגיה.״ הש בתי בפשטות. האטתי והסתכלתי עליה, היא נראתה סקרנית. משום מה נראתה בעיניי מאופקת יותר מכל ערפד שזה הרגע עבר שינוי. ״תעצמי עיניים.״ ״בשביל שתהרוג אותי ותשאיר אותי פה ?״ שאלה, היא לא סמכה עליי בכלל. למה היא לא המשיכה עם אלכסה אז ? האם היא רוצה לנקום בי על ששיניתי אותה ? אני לא מוצא סיבה טובה יותר לזה שתרצה שאעזור לה למרות השנאה הברורה שלה כלפיי. ״אני לא הולך להרוג אותך, גרייס״ קולי חלש, אני מסתכל על עיניה שבוחנות אותי, ״אם את לא מעוניינת בעזרתי אז אלך, אנחנו לא חייבים לעשות את זה.״ ״מה...״ קולה חלש, ״הדם שיהיו על הידיים שלך לא ייגעו במצפון שלי, אבל זה ילווה אותך לשנים רבות.״ אמרתי, מי כמוני יודע דבר או שניים על כך. ״אני מנסה לעזור לך לא להגיע למצב הזה״ ״למה שתרצה לעזור לי ?״ היא גיחכה בזלזול, אך סקרנית בו הזמן. היא נראית כאילו איבדה הכל, אני רוצה להאמין שזה רק ההתחלה עבורה והיא תמצא את הגרסא הטובה יותר שלה כך. ״תעצמי את עינייך גרייס״ ביקשתי, מביט בעיניה שלא ירדו ממני, היא חיכתה שניות נוספות לפני שעצמה את עיניה, נראית מודאגת מהבקשה הזו אך הפעם לא אמרה דבר. ״תתרכזי בכל צליל קטן שחומק ממך...״ לחשתי, מצליח לשמוע את הציפורים המתהלכות על העץ, הענפים שמתנופפים מהרוח, הצרצר הקטן שנמצא קילומטרים מפה.0 ״אני שומעת הכל...״ היא לחשה, פקחה את עיניה באיטיות ״אבל אני לא מצליחה להתרכז בדבר אחד, זה המון רעש״ הסבירה. ״תתרכזי, את מסיחה את דעתך״ אמרתי. היא הסתכלה הצידה, מרוכזת ושלווה. הרגשתי שהיא תופסת את העניין, כי לפתע חייכה והתהלכה. ״תלך בשקט.״ לחשה. הלכתי בעקבותיה, עולה על הרעש של החיה שהיא הצליחה לאתר. הצצנו מאחורי עץ והיה שם סנאי. ״תתפסי אותו.״ לחשתי לה. היא סיבבה את מבטה אליי, קרובה מתמיד ובחנה את פניי, ״אני לא אספיק״ עיניה עלו לעיניי. היא עדיין לא מודעת למהירות ולחוזק שלה. הסתכלתי על הסנאי ומיהרתי אליו, מספיק לתפוס אותו לפני שהוא זיהה בכלל את נוכחותי. הסתכלתי עליה והיא הייתה פעורת פה. ״זה מרשים״ פלטה בשקט. שיחררתי את הסנאי ונעמדתי ישר, ״תתפסי אותו״ הוריתי לה, היא הסתכלה עליי בחשדנות, אך הסתכלה לכיוון שהסנאי ברח ורצה, תפסה את המהירות ונעצרה, סיבבה את מבטה אליי וחייכה, ״זה מרגיש מדהים״ אמרה. עצרה הכל ונראה שניסתה להקשיב, ומיד הרימה את מבטה. ״הוא על העץ״ לחשה, והצלחתי לשמוע צעדים קטנים. ״תשמרי על שקט...״ לחשתי, צופה בה מתקרבת לעץ וטובעת את כף ידה בו, מצליחה לטפס באיטיות, משחררת את כל האנדרנלין שמתפוצץ בגופה, וברגע שהייתה קרובה לסנאי הטלפון שלי צלצל והבריח אותו. ״לעזעזל !״ היא קראה וקפצה מהעץ. הצצתי בטלפון שלי ולבי החסיר פעימה לשמו על המסך, לואי. רציתי לענות לו, שמחתי שהתקשר. אבל לא ארצה שגרייס תשמע את השיחה בינינו, אז הנחתי לזה. ״מישהו מיוחד ?״ שאלה בעוקצנות וחצי חיוך על שפתיה, ״לא.״ הכנסתי את הטלפון לכיס, נשמתי עמוק והסתכלתי עליה. ״כל האימון הזה עושה אותי רעבה״ נאנחה בייאוש. ״אנחנו פה חמש דקות גרייס, ותצטרכי להתרגל לרעב הזה״ אמרתי לה. ״יש שקיות דם בביתה של אלכסה-״ ״ולכמה זמן זה השביע אותך ?״ שאלתי, מביט לעיניה האבודות. ״שתי שקיות ביום זה המון, את צריכה ללמוד לשלוט בזה.״ ״אני בסדר, באמת״ גיחכה, מנסה להרגיע אותי אבל זו לא היא שמדברת. זה החיה שבה, היא רוצה שאניח לה, וברגע שמסיטים את המבט ממנה היא תעשה הכל כדי להשביע את הרעב הזה, כאוס יתעורר. ״היצר שלנו הרסני, תצטרכי ללמוד להיות בקרבת בני אדם בלי לפגוע בהם״ אמרתי לה, התחלתי ללכת מאחר ולא נותר יותר מדי על מה לעבוד כרגע, וגם כי רציתי לפגוש את לואי ולראות על מה רצה לדבר. שיחת טלפון לא עדיפה ממפגש פנים מול פנים. ״אני רעבה, ובאמת אני יודעת להפסיק, אני מרגישה בשליטה מלאה הארי״ אמרה, גורמת לי לגלגל אליה את עיניי. כמה זמן היא ערפדית, יום וחצי ? ״את בטוחה ?״ שאלתי, היא הנהנה בפשטות, כאילו וזה הדבר הכי פשוט בעולם. אבל היא לא מכירה את עצמה עדיין, השינוי לערפד משנה הכל. הרגשות מופחתים, המצפון שלנו כמעט ולא קיים, הרעב גובר על כל דבר אחר. זו הסיבה שהשליטה חשובה כלכך. ״אז בואי נלך״ ״לאן ?״ שאלה, הסתכלתי עליה בחיוך קל ״לפול״ אמרתי. המבט שלה החוויר מעט, היא מהססת. היא יודעת שיהיה לה קשה. ״זאת אומרת, בתקווה שהוא לא יערוף את ראשך ברגע שתיכנסי לבית-״ ״לא״ קטעה אותי והנידה בראשה, ״אני לא יכולה לראות אותו״ ״למה לא ?״ גיחכתי, מושך בכתפיי ״זה הרגע לו את מחכה, לא ?״ ״הוא לא ירצה לראות אותי עכשיו״ היא הידקה את שפתיה, בלעה רוק והסיטה את מבטה ממני, ״אחכה עד שזה יירגע״ ״עד שתתעוררי יום אחד בפתאומיות כבת אדם ?״ שאלתי, מקבל ממנה מבט כועס על הלעג שלי, ״גרייס, תצטרכי לתת לו ללכת״ ״השתגעת ?״ היא חייכה, כאילו אמרתי דבר מטורף עכשיו. הסתכלתי לעיניה הכאובות, ״אני לא מוכנה לשמוע יותר.״ אמרה, הלכה מהר יותר ועקפה אותי. ״ניסיתי את זה בעבר, תאמיני לי זה לא עובד-״ ״תשתוק !״ הסתובבה בצעקה, מביטה בי בכעס והבחנתי בוורידים הבולטות מעיניה. עוד סיבה למה היא לא מוכנה לשהות לצד בני האדם. ״מתי הפעם האחרונה בה כעסת ככה, ילדונת ?״ קולי חלש, עיניה הירוקות מביטות בי בתסכול והיא לקחה צעד לאחור, חסרת מילים. ״כעס כלכך חזק שאת מוכנה להרוג בגללו ?״ עיניה בהקו, מבט ארוך ומתמשך אחד בשני, ידעתי איך זה מרגיש. אנחנו מאבדים את זה, ללא השליטה אנחנו חיות בצורת אדם. ״איך אני מפסיקה את זה ?״ היא נשמה בשקט, ״תמצאי את המקום השליו שלך״ הצעתי, הבחנתי בחיוך קל על שפתיה העבות, ״יש לך מקום שליו ?״ שאלה, מצמצמת את עיניה בבלבול, גורמת לי לגחך מהשאלה הזו. ״את חושבת שאני עד כדי כך נוראי ?״ שאלתי, היא מגלגלת את עיניה, ״מה המקום השליו שלך הארי ?״ שאלה ברצינות. המקום השליו שלי לא קיים עוד, מהרגע בו הצלחתי לשלוט בעצמי איבדתי את המקום השליו, הוא עוד זיכרון שקופץ מדי פעם לביקור מפתיע. ״אנשים שהכרתי בעברי״ אמרתי בפשטות בלי להרחיב. יצאנו מהיער והתקדמנו לרכב. ״תנסי לחשוב על פול באותם הרגעים הקשים״ ״זה יהיה קשה יותר״ אמרה, לא חשבתי שזה כך בשבילה. ״אני בספק שהוא ירצה לראות אותי שוב״ ״אני לא מוצא סיבה שלא״ אמרתי. נכנסתי לרכב והנעתי אותו, היא ישבה במושב לידי והסתכלה עליי, כשבר כלי. ״הוא לא יבחר בציד במקומך״ ״אתה לא יודע מה זה בשבילו.״ הנידה בראשה, ״שטיפת מוח סך הכל, לא פגענו בו״ אמרתי בפשטות, ״ההורים שלו נהרגו על ידי ערפדים, הארי״ אמרה בשקט. הידקתי את אחיזתי בהגה ולא הורדתי את עיניי מהכביש. שמעתי גיחוך מצידה, ״זה הפך לאישי״ ״אני מבין״ פלטתי. ״ולמה את הצטרפת לזה ?״ הסתכלתי עליה לרגע, היא חייכה וזקפה את גבותיה, ״אהבה...״ לחשה, ״הצטרפתי בשבילו.״ סיפרה, ״אהבה ?״ נאנחתי, מזלזל בסיבה הזו, ומרגיש את מבטה הכועס עליי. ״שכחתי עם מי אני מדברת״ מלמלה והזדקפה במושב. חייכתי ונשכתי את שפתי התחתונה, ״זה פשוט... חסר טעם״ אמרתי את דעתי, חייתי מספיק שנים כדי להבין זאת. ״כי הבחור שנדלקת עליו סטרייט ולא מעוניין בך ?״ שאלה, גורמת לי להביט בה ולתהות על מה לעזעזל היא מדברת. ״בחייך, ראיתי איך אתה מסתכל עליו״ ״כריסטיאן ?״ זקפתי גבה, היא יצאה מדעתה ? ״לואי.״ אמרה, וצליל שמו היה כמו מיתר מנגינה בבית החזה שלי. לעזעזל. חייכתי והידקתי את שפתיי, מתעלם ממנה וממשיך להתרכז בנהיגה, ״תראה אותך...״ ״לואי לא הטעם שלי.״ אמרתי, משקר גם לעצמי. כי היה בו יותר מדי ממה שאהבתי למען האמת, זה פשוט הפך למסובך מדי. ״וגם אם כן, הוא לא יסתכל עליך, אז תשחרר ממנו״ אמרה, מביטה מהחלון. היא לא יודעת עליו, כמעט שכחתי שהוא לא סיפר כמעט לאף אחד בחייו על עצמו. היא לא יודעת שהוא התגרש בגלל שהוא לא נמשך לנשים, היא ממש לא יודעת דבר. כשאמרה את המשפט הזה אז רק את מבטו ראיתי בראשי, הוא מביט בי כמו שאני מביט בו לפעמים, והיו פעמים שקיוויתי שיפסיק, כי אני נמשך פנימה לתוך הסופה המטלטלת הזו. שיחררתי ממנו, ילדונת״ אמרתי בפשטות, מביט בה ״מי המנהיג שלכם, גרייס ?״ ״מנהיג ?״ שאלה בחצי חיוך, ״למה אתה מתכוון ?״ ״מי יושב בראש הציידים ?״ שאלתי, והיא צחקה, גורמת לי לחשוב שאולי גם לה אין את המידע הזה. ״למה ? בשביל שתהרוג אותו ?״ שאלה, מביטה שוב מהחלון, ״בדיוק בשביל זה״ פלטתי בשקט, מחנה את המכונית מחוץ לביתו של לואי. ״מה אנחנו עושים פה ?״ שאלה. הוצאתי את המפתח מהרכב והסתכלתי עליה, ״את תחכי פה, אני צריך להחליף איתו מילה.״ הוריתי לה, בספק שהיא תקשיב לי, לכן אנעל אותה באוטו. ״מה הקשר שלו לכל זה ?״ שאלה, צמאה למידע. ״לא לדבר עם אנשים זרים״ אמרתי, יוצא מהמכונית ושומע אותה נאנחת. נעלתי את המכונית והיא מיד הרימה את מבטה, ״א-אתה צוחק נכון ?״ שאלה, ״אני לא לוקח סיכונים״ התקדמתי לכיוון ביתו, אך במקום ללכת לדלת הראשית, המשכתי לכיוון חצר הבית וטיפסתי אל החלון שלו, הבחנתי בו שוכב במיטתו וקורא ספר. ״אני מקווה שזה מעניין״ הוא קפץ בבהלה, בזמן שנכנסתי דרך החלון לביתו. ״אלוהים״ נשם בבהלה, הסתכל סביב ואז עליי, ״שלום ספיידרמן״ צחקתי, ״לא תודה״ קולי חלש. עמדתי בחדרו והסתכלתי סביב, כלכך מסודר פה. בשולחן המחשב שלו היה מחשב נייד סגור שלצידו ערימת דפים, הנחתי שזה מבחנים של התלמידים שלו, מעל היה מדף ספרים שמלא בכמה ז׳אנרים, ״תסלח לי רגע...״ הוא קם לנעול את הדלת, לקח נשימה והביט בי ״ההורים שלי בבית״ ״אני יכול לשמוע אותם״ אמרתי, מביט בעיניו הכחולות. קפאתי מולו, הביטחון שלי התערער משום מה, המתח באוויר חנק אותי. ״שמעתי מאלכסה שגרייס איתך״ אמר, בוחן את מבטי ועושה צעד אליי, גורם ללבי להלום בחוזקה. ״אני לא סומך על אלכסה שתעשה את זה כמו שצריך״ אמרתי בכנות, משום מה הוא חייך בעדינות, ״אתה סומך רק על עצמך״ אמר, בוחן אותי, כאילו לומד אותי בכל שיחה שלנו. ״איפה היא עכשיו ?״ ״אלכסה ?״ שאלתי, מהופנט מהחיוך שלו. ״גרייס.״ אמר. ״מחכה ברכב״ השבתי בפשטות, עושה צעד לעברו, שומע את לבו הולם. ״לא רציתי שתראה את זה באותו יום״ אמרתי את מה שישב עליי, נשכתי את שפתיי והתקשיתי להביט בעיניו. אני לא אמור לקחת אותו בחשבון, אבל גם לא מצליח שלא. דעתו משנה לי. ״שתקפת אותה ?״ שאל, מצמצם את עיניו, ״ה-הארי-״ ״לא, אתה הולך להצדיק אותי״ קטעתי אותו ולקחתי צעד לאחור, ״אל תהפוך את זה לבסדר בגלל שזה אני, בסדר ?״ ״למה שתחשוב שאצדיק אותך ?״ שאל, וידעתי את זה. הוא לא כעס עליי על זה, ולא מפני שפחד ממני. ואולי אני טועה, אבל חשבתי על זה הרבה. רק סיבה אחת גורמת לנו להיות עיוורים ככה... אהבה. ״כי אתה רואה בי את הטוב״ קולי חלש, אני לא חושב שמישהו אי פעם חשב שזה קיים בי בכלל. ולעזעזל, אני באמת לא כלכך נוראי. ״הארי...״ הוא לחש בחיוך רך והושיט את ידו לפניי, רציתי לעצור אותו אך נכנעתי למגע המלטף של כפות ידיו, נרגעתי אליו ונזקקתי לו לפתע, לא רציתי שיעזוב. ״לעזעזל איתך״ נאנחתי והסתובבתי, מתנתק מהמגע שלו, העברתי את אצבעותיי בשיערי, מתוסכל מהמצב הזה. איך התרסקנו כך ? ״מה ?״ שאל מאחוריי, ״מה הבעיה ?״ ״אתה...״ נשמתי, מביט בו ומהדק את לסתי. ״אני ?״ גיחך, זה נראה מבדר אותו. ״אתה הופעת בחדרי ללא התראה״ ״מכיוון שהתקשרת״ הסברתי, הוא נראה מתכוון לצחוק, ״אז עונים לטלפון״ אמר בפשטות, הביט בי ולא אמרנו דבר לאחר מכן. הסתכלנו אחד על השני, ובלאגן גדול התווצר בראשי. ״מה הבעיה, הארי ?״ הסתכלתי לעיניו והתאווה בערה בכל חלקיק בגופי. לקחתי צעד קדימה בכדי להתקרב אליו והפעם הושטתי את ידי, מלטף את פניו הזעירות ובוחן אותו. הוא היה יפהיפה. עצמות הלחיים המסורטטות שלו, העיניים התמות שלו שחושפות את רוב המחשבות שלו, הוא תוהה לעצמו מה אני לעזעזל רוצה. ליטפתי עם אגודלי את שפתו התחתונה וחשבתי לעצמי כמה אני רק רוצה לנשק אותו. בטני התכווצה מהמחשבה הזו, כאילו וזו הנשיקה הראשונה, כמו נער. ״חשבתי שסיכמנו שנפסיק״ לחש, אך לא סירב לכך. ״זה יהיה כלכך רע ?״ שאלתי שוב, את השאלה שרצה בראשי בלי סוף. התקרבתי עד שאפי שפשף את שלו, נשימתו הורגשה כנגד שפתיי ולבי הלם בחוזקה, זרמים עברו בעורקיי ורצון עז פילח את איבריי. שפתיי שפשפו את שלו, וחלק בי ניסה להתנגד, זו רק נשיקה, הארי. ״אל...״ לחש כנגד שפתיי, אחז בפניים והתקרב לנשק אותי ללא היסוס, גורם לי להרגיש שאין דבר מפחיד בזה. וזה הרגיש כלכך טוב, איך ששפתיו נעות בשלמות כנגד שלי, גורם לי לקרוס במכה. ״ר-רגע...״ לחשתי, מהסס מיליוני פעם ומנשק אותו, שוכח מכל מה שיכול להיהרס, מכל מה שעשיתי בעברי שיכול להשפיע על זה, מכל מה שאסור, עד שזה שוב מחלחל ואני נעלם לו. ״לואי״ ״לא...״ לחש כנגד שפתיי, נשאר קרוב והסתכל לעיניי, ״אתה חייב להפסיק לעשות את זה״ זה נשמע יותר כמו בקשה, ״להתחרט שאתה מנשק אותי״ ״אני לא״ ליטפתי את פניו, וחששתי להיראות פגיע מולו. הצד הזה שבי, רק הוא ידע לחשוף אותו. ״אני לא מתחרט״ הנדתי בראשי, מלטף את שיערו ומביט בשלמותו. ״אבל זה מורכב.״ ״זה לא״ אמר, הביט בי עם ניצוץ בעיניו, ״פעם אחת ולתמיד הארי... זה לא מורכב, עד שאנחנו לא הופכים את זה למורכב.״ חייכתי, מרוסק מבפנים כשהתרחקתי ממנו והסתכלתי על האכזבה שנשקפה במבטו. ״אין לך מושג מה עוללתי...״ פלטתי ללא נשימה, מביט בו וחושב לעצמי שזו הפעם הראשונה זה עשרים שנה שהרגשתי רגשות אשם על המלחמה שפרצה עם המכשפים, הרגשתי צער. הרגתי אותם אחד אחרי השני, אני זוכר איך התחננו לרחמים, מביטים בי באותו המבט שלו, כולם דומים אחד לשני. עיניים כחולות וגדולות. ״אנחנו אמורים להיות אויבים״ הבטתי בו, הוא אמור לשנוא אותי, לנקום את דמם. ״ה-הארי״ הוא התקרב אליי, מניח את ידו על כתפי ונראה מבולבל מדבריי, ״אני לא אהיה האוייב שלך.״ הסתכלתי לעיניו המלאות רחמים ומשהו אצלי בפנים התפוצץ, כל הרגשות שלא הרגשתי שנים, ואולי זה בגללו ? בגלל המגע שלו שהופך אותי לפגיע ? הסתכלתי על ידו העדינה שמונחת על כתפי, ואז על עיניו המפוחדות. הוא פחד שאתנהג אליו בגסות, ידעתי את זה, הרגשתי שהבנתי כל מבט שלו. ״אני צריך ללכת.״ פלטתי בקור, נעלם לו. הוא הוריד את ידו ממני והנהן בלי להביט בי, ידעתי שהוא נפגע, אבל הייתי חייב להתאפס על עצמי. אני לא כזה, אף פעם לא הייתי כזה. ״שינה ערבה לואי״ הוא הסתכל עליי, מעקל את שפתיו לחיוך מאולץ ״תודה.״ הסתובבתי בחזרה לחלון, מנסה להתעלם מהמלחמה שנמצאת בגופי, לואי ריכך אותי. אני לא טוב כמו שהוא רואה אותי, ואני מודע לכך. אין לי בעיה להרוג אדם חף מפשע, זה לא מטריד אותי בכלל. אין לי בעיה לפגוע באדם אחר, אז למה יש לי בעיה לשחרר ממנו ? דווקא הוא ? הלכתי לכיוון המכונית ולבי נחת כשהבחנתי בגרייס אוחזת באדם זר ושותה מעורק הצוואר שלו את דמו. ״גרייס !״ קראתי, ממהר אליה ונותן לה מכה בכדי שתשחרר אותו. הבחור נפל לקרקע מחוסר הכרה, וכשניסיתי להתרכז בלשמוע את פעימות לבי לא שמעתי דבר. הרמתי את מבטי וראיתי את המכונית, החלון התנפץ וכנראה כך היא יצאה. גרייס מנקה את שפתיה מהדם בעזרת מפרק כף ידה, נראית שיכורה מרעב. זה גרם לי לרתוח, לעזעזל ! ״מה עשית ?!״ התקרבתי אליה, זועם וחסר רחמים. היא הסתכלה עליי מבולבלת, זה השלב שהיא מתקשה להבין מה היא עשתה לא בסדר. ״לא יכלת לשלוט על עצמך ?! לעזעזל !״ הטחתי מכה לרכב, מאחורי ראשה. היא נראתה מבוהלת, שפתיה עדיין צבועות בדמו, הן רעדו, ״הארי, אני שלטתי בזה-״ תפסתי בגרונה והצמדתי אותה למכונית, חוסם את קנה הנשימה שלה ומביט בה נאבקת בי בחוסר אונים. ״תארי לך איך הוא הרגיש...״ לחשתי, היא השתנקה וניסתה לנשום, רועדת ונאבקת בי בכדי שאשחרר אותה אך לא עשיתי זאת. הסתכלתי לעיניה, כועס כלכך. ״ת-תפסיק״ כמעט ולא שמעו אותה, חייכתי והתקרבתי אליה. ״אל תפחדי למות, ילדונת״ לחשתי צמוד לאוזנה, נהנה בלהביט בפחד שבעיניה. ״את לא כמוהו, את לא תמותי״ היא הסתכלה לעיניי, לא מצליחה להיאבק בי והפכה חלשה, עד שיכולתי לשמוע את לבה עוצר. שיחררתי את אחיזתי בה והיא נפלה אל הקרקע, הסתכלתי על גופתו ששמוטה על הקרקע והדבר הראשון שעשיתי היה להרים טלפון לפול. אגביר את רגשות האשם שלה כמה שאוכל, נראה שרק ממנו אכפת לה ואולי זה מה שיעזור לה למצוא שליטה. ״מה אתה רוצה ?״ הוא ענה, הסתכלתי על גרייס והאדם הזר שנמצאים על הקרקע חסרי הכרה. ״אני צריך את עזרתך״ משפט שלעולם לא חשבתי שאומר לו.
Oops! This image does not follow our content guidelines. To continue publishing, please remove it or upload a different image.
