עמדתי לצד אבא, שתינו לבושים בחליפות שחורות ומכובדות. הנהנתי בראשי לאחר כל אחד שעבר והביע את תנחומיו. ארון הקבורה סגור, ישנם הרבה זרי פרחים שהניחו לצד הארון.
אנחנו צריכים להספיד עליה ובאמת לא התחשק לי לדבר, לא בכיתי מהבוקר ואני לא מעוניין בלהישבר שוב. הייתי עייף, הסיוטים לא מניחים לי. ישנתי בבית עם אבא ויכולתי לשמוע אותו בוכה, וזה שבר אותי יותר מהכל.
ועכשיו שתינו עומדים פה ועדיין לא מעכלים את זה, שבורים.
הבחנתי באלכסה שלבשה שמלה שחורה וצעדה לעברנו, היא לחצה את ידי עם כפות ידיה הקרות והנהנה בראשה,
״אני כלכך מצטערת שזה קרה״ אמרה בשקט, מהדקת את שפתיה ומסתכלת לתוך עיניי, והנהנתי בראשי, לא מוכן להיכנע כרגע לכאב הזה.
״חשבתי שאת בביתו של פול״ אמרתי, היא אמורה לשמור שבראנדון ישאר כלוא שם,
״אמנדה הייתה חברתי הטובה ביותר, לואי״ אמרה. ״הייתי חייבת לבוא. גרייס שומרת על בראנדון״
״בסדר״ קולי חלש, והיא המשיכה לאבא שלי, הוא התייפח מולה, לא שמר בפנים יותר מדי.
״אני לא מבין איך זה קרה״ בכה בשקט, הסתכלתי על אלכסה בכאב, זה השאיר אותי קפוא לראות אותו ככה. זה לא מגיע לו, זה בגללי.
כשאלכסה התכוונה ללכת אחזתי בידה, היא מיד הסתובבה והביטה בי, נשימתי רעדה ״אוכל לבקש ממך טובה ?״ שאלתי, היא הנהנה בראשה. ״שתכפי עליו״
״מה ?״
״שלא יהיה שבור ככה, שיצליח להמשיך הלאה, אני לא יכול לראות אותו ככה״ אמרתי בכאב והדמעות עמדו בגרוני, היא מסתכלת עליי כאילו זו בקשה מוגזמת.
״הוא חייב להתאבל-״
״אלכסה, היא הייתה כל חייו״ קטעתי אותה בשקט, ״אין לו כלום בלעדיה.״
״אחרי הטקס, לואי.״ אמרה, הנהנתי בראשי והיא הלכה ממני. ושוב, נעמדתי לידו ולחצתי את ידיהם של המנחמים שהגיעו. חלקם הכרתי וחלקם לא, היו אנשים שלא ראיתי מימיי ובכו מולי, שנאתי את הסיטואציה.
יישרתי את מבטי וקפאתי כשהבחנתי בו, לבי החסיר פעימה ונשימתי נקטעה בגרוני, הארי. הוא עמד בכניסה, נשען הצידה בפתח ומשלב את זרועותיו, מסתכל היישר עליי.
הוא לבש מעיל עור שחור, טי שירט שחורה וג׳ינס שחור, כמו שהוא תמיד. לא ידעתי מה אני אמור להגיד, אבל הרגשתי כלפיו כעס.
״אני מיד חוזר״ אמרתי לאבא בשקט והלכתי לכיוון הארי, יצאתי מהאולם והוא היה בחוץ, מביט בי ונראה שאינו יודע מה להגיד.
״מה אתה עושה ?״ שאלתי, בוחן אותו ומבולבל מהנוכחות שלו. הוא לא טרח לשלוח הודעה או להתקשר ביומיים האחרונים.
״באתי להביע את צערי״ אמר בשקט, ומשום מה הנדתי בראשי ולקחתי צעד לאחור, אני לא האמנתי למילה שיצאה מפיו.
״איפה היית ?״ שאלתי, מביט לעיניו הירוקות שיותר מדי הזכירו לי את בראנדון אחרי השעות שביליתי איתו במרתף, והכעס לא איחר לבוא. ״ברגע שהכי הייתי צריך אותך...״ הקול שלי נשבר והדמעות עלו לעיניי, ובשקט המשכתי את המשפט. ״אתה ברחת.״
״לא ידעתי מה אני אמור לעשות-״
״להיות נוכח !״ צעקתי בכעס, ״אתה לא אידיוט הארי, וממה שהספקתי להכיר קיימת בך אינטיליגנציה רגשית, אז איפה לעזעזל היית ?״ שאלתי, קולי רועד ואני מביט בו בחולשה.
״אלכסה עברה אתמול כדי לקחת את החפצים שלך מהחדר, לא סיפרת לי״ אמר, עצמתי את עיניי וניסיתי להכיל את זה. מזה אכפת לו ? הבן שלו הרג את אמא שלי, והוא פאקינג מתעסק בזה שאלכסה לקחה את החפצים שלי מביתו ?
ניסיתי לנשום עמוק, להירגע. אני לא צריך לעבור את זה עכשיו, אני חווה משהו אחר שהוא העיקר, האבל שלי. ״אני חושב שמוטב שתלך.״ אמרתי.
״לואי...״ הוא לחש והושיט את ידו לידי, אך מיד הדפתי אותה ממני ויישרתי אליו את מבטי, כעסתי כלכך. ״לעזעזל, אני פה עכשיו, בסדר ?״
״זה לא מספיק״ הנדתי בראשי, לוקח צעד לאחור, ומבטו מתחנן למחילה. ״איפה היית כשהייתי צריך אותך לעזעזל ?״ הדמעה זלגה מעיניי, וכאב לי כלכך בכל הגוף. ״שבוע אחר שבוע אני מספר לך שבראנדון פונה אליי באיומים, ואתה שותק.״
״הוא בדרך כלל רק מאיים-״
״ואתה זה שפועל ?״ קטעתי אותו, מסתכל לעיניו והייתה שתיקה בינינו. הוא צמצם את גבותיו ונראה מבולבל
״למה אתה מתכוון ?״ שאל, אך הנדתי בראשי,
״מוטב שתלך הארי״ אמרתי, והוא הידק את שפתיו והשפיל את מבטו, האווירה הייתה מותחת וכבדה, הלב שלי התנפץ לרסיסים והרגשתי בכאב בכל גופי.
״אני מצטער על האובדן שלך.״ לחש בקולו הצרוד, והסתכלתי לעיניו. לא הצלחתי לקבל את דבריו בלי לכעוס, אני בספק שהוא באמת מצטער על זה.
הוא הסתובב כדי ללכת, והסתכלתי עליו עד שעזב את המקום, ורק אז חזרתי פנימה.
כולם ספדו לכבודה, על הבמה לצד תמונה מחמיאה שלה, חלק בכו וחלק העלו זכרונות טובים ומשמחים, והכל הכביד עליי בבו העת.
הסתכלתי על התמונה שלה והדמעות לא איחרו לבוא, רציתי להצטער על שזה קרה, זה קרה בגללי. היא הייתה ראויה לחיים נורמלים, לילד נורמלי.
אלכסה התיישבה לצידי וחיבקה אותי, ״היא אהבה אותך כלכך״ לחשה לי, עצמתי את עיניי והרגשתי את הדמעות שזולגות מעיניי, ״היא לא הייתה מתחרטת על דבר, לואי.״
״את לא יכולה לדעת...״ אמרתי בשקט, מביט בעיניה.
״היא אמרה לי.״ היא ניסתה לחייך, וחזרתי לחיבוק שבין זרועותיה, שבור ומרוסק, והרגשתי שהיא מרגישה את כאבי. ״מה הארי רצה ?״
״אני לא רוצה להתעסק בזה״ אמרתי בשקט, והיא הנהנה בראשה.
״אחזור לביתו של פול, תתקשר אליי אם תצטרך משהו-״
״אלכסה״ קטעתי אותה, מסתכל לעיניה בשתיקה קלה. ״תודה.״
היא חייכה והנהנה בראשה, וקמה כדי ללכת.
ואני נשארתי, מסתכל על האדם הבא שספד עליה, ולא מצליח לעכל את האובדן הגדול שלה.
