עבר זמן רב מאז ראיתי את הקרובים אליי, וגם הטלפון שלי לא היה זמין כך שלא היה דרך להשיג אותי. הטלפון נשאר בתחנת המשטרה והארי מטפל בזה, הוא הלך לשם כדי שלא יביעו עניין בגופה שנעלמה להם, אני.
זה היה די נוראי להתעורר בחדר הקפוא בתוך מגירה. נחשבתי כמת בעיניהם וקמתי לחיים. חדר המתים היה מרתיע, נבהלתי כי זכרתי כל דבר שקרה לי ולרגע תהיתי לעצמי אם זה החיים לאחר המוות.
אני צועד ברחוב לכיוון ביתה של ליה, מתכוון בהמשך ללכת לבקר את אבא ולהראות נוכחות. אבל לא אוכל להישאר זמן רב, לא אוכל לחזור לגור שם. הארי היסס אם בכלל לתת לי ללכת לבדי, הוא חשש שאין לי מספיק שליטה על עצמי.
אולי הוא צודק, כי כל אדם שעבר מולי שמעתי את פעימות לבו, פתאום התרכזתי רק בעורק הפועם שלו. וזה נעלם ברגע שהתרחקנו, ולקחתי נשימה עמוקה כדי לא לעורר את זה שוב.
שתיתי בבוקר, שקיות הדם שונות מדם טרי ושנאתי להבין את זה. אני מרגיש שעד כה היה לי קל לומר על כל הערפדים שהם חסרי מצפון, שהם קרים ואכזריים. עד שנכנסתי לנעליהם, עד שהרגשתי את הרעב בוער בחלציי, כמעט וקשה לשלוט בו. בעיקר כשהרגשתי את האדם מולי חש פחד, זה עורר כל יצר שלא ידעתי שקיים בי.
הגעתי לדלת ביתה של ליה ודפקתי, משפיל את מבטי ומצליח לשמוע צעדים מתוך הבית, היה קשה לי להתרכז בקולות וניסיתי לעשות את זה כדי להיות בשליטה.
הדלת נפתחה והיא עמדה מולי, מסתכלת עליי מבולבלת. ״לואי...״ פלטה, ואני מרגיש את החשש שלה, אך נושם עמוק.
״היי-״
״לא התקשרת״ אמרה לי, צמצמתי את גבותיי והצלחתי לשמוע צעדים נוספים מבפנים. היא גיחכה במבוכה, עומדת כחוצץ בין הדלת. ״זה לא זמן מתאים עכשיו...״
״לורן פה ?״ שאלתי, נאנח. ״באתי לראות את דילן.״
״אני יודעת, אבל-״
פתחתי את הדלת למרות התנגדותה, וקריאתה בשמי. ולא ציפיתי לראות גבר זר יושב בסלון ביתה, שהיה בעבר שלנו. הסתכלתי עליו והיא הורידה את מבטה, מסתכלת עליי במבט מתנצל... האם היא בדייט ? כלכך מהר אחרי הלידה של דילן ? מה אם זה לוקח את תשומת הלב שמגיע לדילן ?
״דילן לא פה, אמא שלי שומרת עליו״ אמרה בעדינות, נראתה נבוכה. הבחור מביט בי ומחייך כאמרת שלום כמו אידיוט. הסתכלתי לעיניה והנהנתי בראשי, אני לא אמור להרגיש ככה אבל הייתה צביטה בלבי, לא אשקר.
״מצטער על ההפרעה, תהנו״ אמרתי והסתובבתי כדי ללכת מביתה, יוצא החוצה ונושם עמוק. כל רגש הפך אצלי בכעס לשנייה, ופה נכנס התפקיד שלי לשלוט בזה. לכן חשבתי על דילן, אם ליה תהיה מאושרת הוא יהיה מאושר. אבל לא רציתי שיגדל לצד גבר אחר, אך לא יכולתי לגדל אותו בעצמי לצידה. לא אהבתי לראות ׳דמות אב׳ אחר ממני בביתה, גבר אחר שיכול להיות שדילן יגדל לצידו.
המשכתי ללכת לכיוון ביתי, עדיין מוטרד ממחשבות על הגבר שבביתה של ליה. הוא גם נראה חתיכת אידיוט, אני בטוח בזה. הם בטח יוצאים תקופה אם היא הסכימה שייכנס לביתה.
ניסיתי להדחיק את המחשבות הללו כשהתקרבתי לביתי, מרגיש שנשימתי קופאת מלכת ואני מאט, חששתי. פחדתי, אני לא יודע למה. בלעתי רוק והמשכתי ללכת, דופק בדלת ולא נכנס לבד. השמש החמה מחלישה אותי ואני מרגיש עייף, רעב, לכן לבסוף פתחתי את הדלת בעצמי והבחנתי באבא שהיה בדרכו לדלת.
הוא פלט אנחת רווחה עם חיוך ומיהר לחבק אותי,
״כלכך דאגתי לך ! איפה היית ?!״ קרא, כשאני מחוץ בין זרועותיו. חייכתי ועצמתי את עיניי, נושם עמוק ומרגיש שלבי נוחת כשריח הדם שלו היה באוויר. התרחקתי קצת וניסיתי לשמור על חיוך,
״אני יודע שזה לא מתאים לי להיעלם...״ התהלכתי בחלל הסלון כדי למצוא הסחת דעת, ״הייתי חייב רגע, אני מצטער שלא הודעתי״
״הדאגת אותי״ אמר, מביט בי ומצמצם את גבותיו, כאילו אני מוזר בעיניו. ״התקררת ?״
״מה ?״ גיחכתי, לא מבין את השאלה. ״לא, אני לגמרי בסדר אבא״
״תרצה לאכול משהו ? אני בדיוק עושה לי ביצים מקושקשות״ אמר ופנה למטבח, מביט לעברי בשאלה, ואני מניד בראשי.
״בדיוק אכלתי עם הארי״ ציינתי והוא חייך והנהן בראשו,
״אז סידרתם את העניינים ביניכם ?״ שאל, זה שימח אותי שאהב את הארי. ״הוא בא אליי לפני מספר ימים וחיפש אותך... איפה היית ?״ שאל שוב, ואני מתוסכל מולו. הייתי עצור נורא, שקלתי כל מילה לפני שהוצאתי אותה מהפה. כל מבט משונה שלו בי הדאיגה אותי, כי מה אם ישים לב ?
״הוא מצא אותי״ אמרתי בפשטות, מחייך לעברו, ואיכשהוא הצלחתי להעביר את נושא השיחה למשהו אקראי ואחר.
ביליתי איתו את אחר הצהריים, התגאיתי בעצמי על השליטה, וזה נכון. הרגש חזק מתאוות הדם. זו מלחמה אינסופית אני חושב, כי כששותים דם אז הרגש מתכהה וכמעט נעלם.
צריך לדעת איך לשלוט בזה.
אחר הצהריים הלכתי משם וחיבקתי אותו לשלום, יוצא מהבית ומתהלך לבדי, מביט בשמש ששוקעת בין הבתים של השכונה. היה ריק ברחובות ואני מניח בגלל הדיווחים האחרונים על התקיפות בעיר, אני חושב שזו פעם ראשונה שלא היה לי טיפת חשש לגבי זה.
הרגשתי אפילו כוח מזה שמפחדים ממני, ופה הייתי צריך לדעת לעצור את זה ולהבין שזה שגוי, כי זה באמת כך.
אני שמח שהצלחתי לבלות עם אבא את היום, אשתדל ליצור לנו יותר זמן איכות יחד. למרות שכולם צדקו... זה היה שונה. הדיבורים על המחירים שמזנקים ועל מזג האוויר לא עניין אותי ולו בקצת. הסדר עדיפויות שלי השתנה, לא היו לי את הרצונות שהיו לי כאדם אנושי. אני לא חולם יותר להתאהב ולהקים משפחה, להיות שלם עם עצמי, או משהו בסגנון.
זה נעלם.
לפעמים אני מעוניין בלהביט בשמש שוקעת ולככב בחושך הלילה, בלצוד ולהטיל אימה, וזה שגוי.
לא היתה לי מטרה ספציפית, הרגשתי שאני חי בלי לחשוב. אולי זה משהו טוב עבורי ? לא הייתי ככה מעולם, והלואי הזה די טוב משחשבתי שיהיה.
הרגשתי דקירה בכתפי וקפאתי, מצמצם את גבותיי בבלבול ומביט מעבר לכתפי, היה בחור בחלוק לבן שהסתתר מאחורי רכב חונה וכיוון אליי כלי שיורה חצים, ולפי העייפות המהירה שנפלה עליי זה היה חץ הרדמה. נפלתי על ברכיי והשטתחתי על הרצפה ללא שליטה, עיניי עדיין פקוחות ואני נאבק בעצמי לא לעצום אותן, אני מסתכל על הבחור שצועד אליי ואין לי ספק שהוא מהציידים.
זה לא יכול להיות... הם לא צדים יותר, אז מה הם עושים ?
לא הצלחתי להחזיק את עצמי עוד, ונפלתי לשינה עמוקה.
