פרולוג.
הבטתי סביבי. ניסיתי להבין איך הגעתי לכאן.
לחדר הטורקיז הזה.
למיטה המתכווננת הזאת.
לצינורות שנעוצים בידי.
לצינור שנדחף אל תוך אפי.
הרגיש לי שאני לא שייך לשם.
ניסיתי להזדקף אך כאב לי. האחות מיהרה אלי, בחורה בחלוק לבן.
"ג'נגקוק? אתה שומע אותי?"
שמעתי אותה, אבל לא רציתי לענות.
כואב לי לזוז, כואב לי לנשום.
"ג'נגקוק, רק תסמן לי אם אתה שומע אותי" היא ביקשה.
הרמתי יד.
היא נרגעה.
"יופי, תשמע, אני יודעת שאתה מבולבל, אבל נסביר לך הכל אחרי שתנוח"
לא נחתי מספיק? מרגיש לי שנחתי הרבה זמן... אולי שבוע?
"היית בתרדמת שלושה שבועות ג'נגקוק" היא אמרה בקול רך.
שלושה שבועות??
בלעתי את רוקי. כאב לי.
"היתה תאונה, אתה נפצעת. חטפת פגיעת ראש. אבל לא זעזוע מוח. אתה זוכר משהו? אתה זוכר את ההורים שלך? אחים שלך?" היא התחילה לחקור.
כאב לי הראש.
נשכבתי בחזרה.
תאונה? אני זוכר משהו.
משהו....
ההורים שלי. אחים שלי- יש לי שני אחים קטנים. הם תאומים למעשה, אבל לא דומים בכלל. בן ובת. מין יונג, ומין קי.
הם ילדים מצחיקים.
חייכתי, והיא הביטה בי בתמיהה.
אבל לא היה לי כח להסביר.
נרדמתי בחזרה.
שלחו אותי לשיקום.
מחלקה שיקומית. פגשתי פיזיותרפיסט כל שבוע.
עברו חודשיים מהתאונה. הרגל שלי החלימה כמעט לגמרי. הייתי בסדר.
מסתבר שלא.
YOU ARE READING
למה הצלת אותי?
Fanfiction"לא, אתה לא עושה נכון. תראה" הוא אמר, לקח מידי את המכחול והעביר אותו על כל הציור שלי. "טאהיונג, הרסת לי אותו" רטנתי. הוא חייך "לא נכון. תיקנתי לך אותו, עכשיו הוא נראה אמיתי" הבטתי בו. המציאות שלו היתה מעוותת. כך היו החיים שלו. בלגן אחד גדול. כמו הצי...
