שומר הראש שלי

פרק 61

זה בהחלט הוא. גופי התחיל לרעוד למשמע קולו ורישרושי העצים מרחוק גרמו לי לקפוץ במקום. איזה נאיבית הייתי. שהכל יהיה כל כך שקט בימים האחרונים, בלי לשמוע מהיצור הזה? כל כך מטומטמת. 
הכל היה כל כך מושלם. מתיאו מושלם. בילינו יחד ולא התפצלנו אפילו לשנייה. הוא לימד אותי להגן על עצמי, למרות שאני עדיין חושבת שיש מה ללמוד. הוא הכין ארוחות בוקר, הציא לי פאקינג נישואים והסכמתי! הסכמתי לו. הוא הגבר הראשון שהיה לי. פאק איך יכולתי לענוד את המשקפיים הוורודות בלי לחשוש.
לא דיברתי, פחדתי שקולי ירעוד אך לא הייתי צריכה לעשות את זה. לוקאס דיבר במקומי.
"התגעגעת?" שאל ויכולתי לדמיין את חיוכו האפל דרך הטלפון.
"כן ברור.. " אמרתי בזלזול מקווה שיבין.
"ברור שהתגעגעתי לפסיכופט שרוצה להרוג אותי ואת כל מי שאני אוהבת" אמרתי לאחר כמה שניות למקרה ולא הבין את הזלזול בקולי.
ציחקוק משונה חלף בגרונו. ציחקוק מחליא.
"את יודעת.. נהיית מפורסמת. התמונות שלך נמצאות בכל מקום. כולם יודעים מי את. ביתו הסודית של ראש מאפיה" 
מי.. איך? אני מוכנה להתערב שזה עבודת ידיו של לוקאס.
"לא חשבת שלא אמצא אותכם נכון?" שינה נושא במהירות.
"אי..ך? איך?" קולי היה חנוק עד שהייתי צריכה לחזור על אותה המילה פעמיים.
"זה יהיה הסוד הקטן שלי. בכל אופן לא בשביל זה התקשרתי." התחיל לומר ולקח לעצמו הפסקה קצרה. עכשיו יש לו סודות? רק עכשיו? תמיד היו לו סודות.
"אבא שלך" המשיך ועצר את עצמו שוב. אבא שלי. המילים האלו יצאו מפיו וגרמו לי לרעד. הוא עשה לו משהו? עיניי עצמו כשדמעות החלו להופיע.
נעמדתי במקומי וירדתי במדרגות העץ עד שהגעתי לאדמה הקרירה. התחלתי להתהלך הלוך ושוב.
"מה עשית לו?!" לחשתי אך הקול שלי היה זועם.
העברתי את ידי בשיער שלי שהפריע לי כל פעם כשהתנגש בפניי.
"בנתיים.. כלום. אבל הוא החליט לפתוח במלחמה לאחר שביקשתי את ידיך. למען שלום בנינו. אני חושב שאת יודעת מי ינצח במלחמה הזאת"
אין סיכוי שאבא שלי הסכים לזה שאני אתחתן איתו. עם הפסיכופט הזה, ועכשיו.. עכשיו תהיה מלחמה, לא רציתי להסכים איתו אבל לאבא שלי יש מה לאבד בזמן שללוקאס.. לא.
"אני רוצה לעשות איתך עסקה. למען שלומו של אביך" אמר והמשיך לאחר כמה שניות. "ושלומו של מתיאו"
הדמעות כבר לא ניצצו בעיני אלא זלגו על פניי במהירות.
"איזו עסקה?" שאלתי במהירות. אם יש משהו.. כל דבר שאני אוכל לעשות בשביל לא לפגוע באבא שלי.. במתיאו, אני אעשה הכל. כל דבר שרק אבקש.
"אני לא רגיל לכישלון ואני חושב שאת כבר מנחשת על איזו עסקה מדובר."
אני בהחלט מנחשת מה הוא רוצה אבל איך אני אאמין לו, הוא כבר שיקר לי. הרבה פעמים.
"כן. אבל אני לא מאמינה לך יותר, ההבטחות שלך זה כלום בשבילי." השבתי לו מנגבת את פניי ולוקחת נשימה עמוקה.
"אני מבין. יש לי רעיון נהדר שיוכל אולי להשיב את האמון שלך בי" אמר רגוע אך מלא ביטחון.
"ומה זה יכול להיות?" שאלתי סקרנית. לא חושבת שיהיה דבר שלוקאס יצליח לעשות בשביל להשיב את האמון שלי, שום דבר. מאז שגיליתי מי הוא לא רק שהאמון שלי נעלם אלא גם ה'חברות' שכביכול הייתה בניינו, היה לי איכפת מימנו עד לא מזמן אבל כבר לא.
"אמא שלך" אמר וגרם לנשימה שלי להעצר.
"מה?" שאלתי במהירות ממשיכה לרעוד. אמא שלי מתה, למה הזכיר אותה?
"אין לי את הכוחות להשיב לך אותה, אבל יש לי את הכוח לנקום בה. לנקום במי שהרג אותה, את תוכלי לנקום בו. במי שלקח מימך את אימך"
לאחר שניות של שתיקה מצידי האוויר שלי חזר. קצב הלב המהיר התחיל להסדיר את עצמו. זה יכול להיות שהוא יודע מי הרג את אימי?
אבא שלי יודע מכך? משהו בתוכי נכבה, הרעד שבי כמעט והפסיק. אני רוצה. רוצה להסתכל בעיניים של מי שהרג את אימי. לא חשבתי על אף אחד באותו הרגע.. למה? חשבתי רק על אמא שלי שיכלה להמשיך לגדל אותי ואולי לא הייתי לבד כל כך הרבה שנים. אולי לא הייתי בורחת מהבית. אולי.
"זה קשה להחליט. אני אתן לך יומיים. אם תחליטי להצטרף אליי תחכה לך מכונית אדומה ללא לוחית רישוי ליד בית הקפה אדריאנה שנפתחה לא מזמן ליד המקום בו אתם נמצאים כרגע. בעיר בשעה ארבע בדיוק. מקווה שתעשי את הבחירה הנכונה סופיה"
נעמדתי במקום מנסה לעכל את מילותיו עד שהתחלתי לשמוע את חריקת דלת הזכוכית. ישירות זרקתי את הטלפון בין שיחיי הוורדים האדומים שהתחילו לפרוח. הבטתי מעבר לזכוכית עד שראיתי את מתיאו. לבוש במכנסי טרנינג בלבד. שיערו היה מבולגן ועיניו בקושי נפקחו.
"למה את כאן?" לחש לכיווני.
"רציתי לנשום אוויר" השבתי לו בחיוך מזוייף, קיוויתי שלא יבחין בכך בחשכה. חיבקתי את עצמי בידיי הקרות והמשכתי לחייך.
מתיאו יצא לכיווני וחיבק אותי בידיו החמות.
"הכל טוב?" שאל רוכן את ראשו בשביל להביט בחיוך העקום שלי.
"כן.. כן הכל מצויין" שיקרתי. שקר כל כך בולט אך קיוויתי שהעייפות שלו לא תשים לב.
"אז בואי. קר בחוץ" אמר והתחלנו ללכת בחזרה לאחוזה.
מה אני אמורה לעשות. יומיים בלבד בשביל להחליט אם לעזוב את כולם בבטחה ולראות את העיניים שרצחו את אימי או לומר למתיאו שלוקאס יודע איפה אנחנו ונברח שוב, אבל מה יהיה עם אבא שלי? איך נודיע לו על כך. אין לי את הכוח לעצור במלחמה.. אלא אם כן ללכת עם לוקאס.
חזרנו אל המיטה. לא יכולתי להביט במתיאו, לדעת שאני משקרת לו גם בלי לומר מילה. לא יכולתי לומר לו.. לפחות לא עכשיו.
נשענתי על צד גופי לכיוון חלון הזכוכית, לכיוון החשכה. ידיו של מתיאו הצמידו אותי אליו וגופו חימם אותי. יכולתי לשמוע את נשימתו על צווארי מה שגורם לי לעור ברווז.
עצמתי את עיני אך החלום לא בא. לא מצליחה להירדם עם כל המחשבות בראשי.. עם ההחלטה שאני צריכה לעשות ביומיים שיהיו כל כך קצרים.