עברה חצי שעה עד שמתיאו יצא מחדר האמבט רטוב כולו, שיערו הרטוב נדבק אל מצחו וגופו היה חשוף כמעט לגמרי.. מלבד המגבת הלבנה שכל הזמן מפריע לי להתבונן בגופו.
בקבוק היין כבר היה כמעט ריק.
"כמה שתית?" שאל מתיאו כשפניו הונחו על בקבוק היין ולאחר מכן על כוס היין הריקה שבידי.
לא ראיתי סימן לחיוך על פניו.. למה הוא לא מחייך?.
נעמדתי על רגליי מנסה לא להתנדנד.
"אני חושב שמספיק לך להיום.." אמר לי ולקח את כוס היין מידי.
"איי" ניסיתי לחטוף את הכוס בחזרה אליי.. ללא הצלחה.
"שתית מספיק, נסיכה" השיב לי מניח את הכוס וחוזר להיות מולי. נסיכה.. טוב לפחות המילה הזאת הרגיע אותי.
"מה שתגיד, רובוט" גיכחתי אליו בחזרה וגילגלתי את עיניי.
הלכתי אל המיטה ונשכבתי על צד גופי מביטה במתיאו.
עיני החלו להיסגר עד שהרגשתי שאני נרדמת.
"ושוב את איתי.." קולו המחליא נשמע באוזניי.
אני בחדר.. בחדר שלוקאס נעל אותי בו. שיט. איך הגעתי לכאן שוב?
"א.. אי.. איך?" גימגמתי מהפחד ששוב חוזר אליי.
לוקאס נעמד ליד הדלת הפתוחה. לובש ג'ינס שחור וחולצה מכופתרת לבנה שהייתה פתוחה לגמרי. קעקועיו הרבים כיסו את כל ביטנו.
ישבתי על המיטה. ניסיתי לקום מהמיטה אך משהו עצר אותי. הייתי כבולה בשלשלאות. בידיי וברגליי.
"את חושבת שתוכלי להיפטר מימני בכזאת קלות?." שאל אותי עושה לכיווני כמה צעדים בודדים.
עיניי התמלאו בדמעות מלוחות. ניסיתי לעצור בעדם אך לא צלח. הדמעות החלו לזלוג על לחיי והרגשתי שעיניי מעט מעקצצות.
"אני צריך אותך.." התחיל לומר וצעד לכיווני. התיישב לידי במיטה החל ללטף את פניי.
התחלתי לרעוד מהפחד שגורם לי. הבטתי בו.. בפניו שהיו יפות מצידי בעבר.. איך לא שמתי לב אל פניו המרושעות?.. הם תמיד היו מרושעות.
"אל תיגע בי חתיכת פסיכופת" ירקתי לכיווני כשהרגשתי את הבטחון פורץ מימני. פניו התעוותו נהיו זועמות מתמיד. הוא קם ממקומו והחטיף ללחי שלי. הכאב המצלצל באוזניי היה מוזר.. כאילו לא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מלצחוק מול פניו. כך עשיתי. הצחוק שלי בילבל את לוקאס שעמד לצד המיטה.
"כפי שאמרתי. פסיכופת" אמרתי והמשכתי לצחוק. לצחוק בלי הפסקה. למה אני צוחקת?
"אני רואה שזה מצחיק אותך נורא.." אמר והתחיל ללכת לצד השני של המיטה.
"את תראי שתאהבי את זה" אמר מעט צרוד והתיישב בצד השני של המיטה וגרם לצחוק שלי להתפוגג בגרוני. שוב מלטף את את ראשי ואפילו מזיז את שערי אל מאחורי אוזני. פניו התקרבו אל פנייושפתויו הוצמדו אל שפתיי. הרגשתי בחילה עמוק בתוך בטני.
"לו.. קאס תעזוב אותי" התחלתי לומר כששפתיו מוצמדות לשלי. ידיו הוצמדו אל פניי ולא נתנו לי לברוח מהנשיקה שלו.
"לא..." זעקתי.
"היי.. היי" קול מרגיע מנער אותי מהחלום הנוראי.
"מה.. מה.." זעקתי פוקחת את עיניי לרווחה בבלבול. שוב מתיאו מוציא אותי מהחלומות שלי. למה אני חולמת עליו בכלל?
"שוב?" שאל בדאגה מזיז את שערי הפרוע לאחור. הכל היה חשוך מסביב למתיאו ללא חולצה התיישב בקצה המיטה לצידי.
"שוב חלמת עליו?" שאל מתיאו בלחש. הבטתי אל הספה שעליה הייתה כרית ושמיכה. הוא ישן על הספה? למה?
"א.. אני.. כן.." גימגמתי מביטה בעיניו המרגיעות של מתיאו.
"אני מצטער שזה.. שהוא מפריע לך לישון." השיב לי מנסה להרגיע אותי
"זה לא אשמתך.." נאנחתי עם חיוך על פניי מתחילה להסדיר את הנשימה שלי.
אני אוהבת כשמתיאו מסתכל על עיניי, ועל שפתיי, ושוב בעיניי.
"מה אני יכול לעשות בשביל שהסיוטים האלה יעלמו?" שאל. אני חושבת שיש משהו שיכול לעשות. להישאר איתי.. ולעולם לא לעזוב.
הבטתי במתיאו עם פה מעט פתוח. הנשימה שלי התכבדה שנית כשהבטתי בו מסתכל עליי ככה.. כאילו אני היחידה בעולם הזה.
שפתיי הוצמדו לשפתיו במהירות. שפתיו היו חמות וחיממו אותי במהירות. כרכתי את ידיי סביב צווארו וניסיתי לקרב אותי אליי.
"תישאר איתי.." לחשתי אל הנשיקה.
מתיאו נישק אותי שוב לפניי שהתנתק מימני.
"אני אשאר" הבטיח לי. זזתי לצד השני של המיטה מפנה למתיאו מקום לידי.
הוא נשכב לצידי וסימן לי שאני יכולה לחבק אותו. כך עשיתי. עטפתי את ידי סביבו ופניי היו על חזהו. קצב ליבו היה מהיר והרגיע אותי כל כך עד שעצמתי את עיני שוב.
למה אני רגוע ויכולה להירדם בלי לחלום על דבר רק עם מתיאו לצידי. אני אצליח להפסיק לחלום על לוקאס?
סוף סוף בוקר. בוקר אפל מידי. עננים אפורים וגשם סוער. קר לי נורא.. פקחתי את עיניי ומתיאו היה איננו. חום גופו איננו. הבטתי לצד השני של הבית ומתיאו כבר היה במטבח. חימם מים והכין משהו. הוא היה ללא חולצה.. איך לא קר לו?
איך לא הרגשתי שקם?
כיסיתי את עצמי בשמיכה וקמתי מהמיטה.
"איך ישנת?" שאלתי ונראה שמתיאו היה מעט מופתע מהשאלה.
"בסדר. ואת?" שאל לפתע אך שתקתי כתגובה.
"תתארגני. בקרוב נצא" אמר לאחר זמן מה.
לאן? בחוץ גשם סוער.
"לאן?" שאלתי והתיישבתי על השולחן.
"את רצית שאני אלמד אותך להגן על עצמך, לא?" שאל מעט מגחך. אני בהחלט רוצה אבל.. הגשם.. לא נראה שהוא יפסיק בקרוב.
"אבל יש גשם בחוץ" הבהרתי לו.
"אז מה." אמר להושיט לי כוס עם משקה טעים. נס. הוא מכין נס בצורה מושלמת.
"מתיאו.." אמרתי באנחה.
"כן?" השיב לי.
"לוקאס.. הוא.. ראש מאפיית לונדון." אמרתי מסתכל. על המשקה.
"כן.." השיב לי מחכה שאמשיך.
"זה אומר שהוא.. הוא..-" מתיאו קטע אותי והמשיך את המשפט. "הרג את אבא שלי. כן אני יודע"
"ואיך.. מה אתה חושב על זה?" שאלה מטומטמת. ברור שהוא לא סובל אותו.. אחרי שגילה.. למה אני מזכירה לו את זה?
"כמו קודם.." השיב לי. למה הוא מתכוון? לא איכפת לו?
"אל תדאגי לגבי זה." ביקש והתקרב אליי עם חיוך. חיוך מהפנט. הוא נעמד מולי ופסק את רגלי ונעמד בינהם. השמיכה שהייתה מעליי נפלה מכתפיי אל השולחן. מתיאו לקח את הכוס שהייתה בידיי והניח על השולחן בעדינות
ידיו עלו אל פניי והחיוך שלו רק התרחב.
"בוקר טוב" אמר בקול צרוד מעט. החיוך שלו גרם לי לחייך אליו בחזרה בלי שליטתי.
"בוקר טוב" נטעתי מעט את ראש כשידיו החזירו לייצב אותי ישר.
מתיאו רכן אל שפתיי ונישק אותי. נשיקה רכה וחמה. איטית ונעימה. ליפפתי את ידי סבבי צווארו וקירבתי אותו אליי. נעמה נעימה בקעה מגרונו וחיממה את כל גופי במהירות.
"כדאי לנו לעצור.." אמר אל תוך הנשיקה. ניתקתי את שפתי משפתיו וירדתי אל צווארו בנשיקות קטנות וחמות.
"למה?" שאלתי כמעט גונחת בזמן שאני ממשיכה לנשק את שפתיו.
הנעמה שלו התגברה והוא נילחם עם עצמו.
"כי רצית ללמוד... להילחם" אמר בנעמה יותר חזקה. "ואם נמשיך...-" המשיך.
"מה יקרה אם נמשיך?" קטעתי אותו בשאלה והבטתי בפניו מסתכלת על שפתיו ונושכת את השפה התחתונה שלי. ידיו ירדו אל זרועותיו שעטפו אותי והנחתי את ידי על מותניו החמות.
"אחרת... אני לא אצליח להפסיק.." מלמל בכוח ולא הצליח להתנגד לזמןלזמן רב והשיב את שפתיו אל שפתיי לנשיקה סוערת עוד יותר.
YOU ARE READING
שומר הראש שלי
Romanceספר שני בקרוב *גמור* הפחד הכי גדול לאבד את מי שאוהבים, החיים מראים זאת פעם אחר פעם כשהאנשים שאהבת נעלמים מחייך בידיע שהם לא יחזרו לעולם גם אם ירצו זאת. אהבה.. תחושה נעימה שגורמת לך להיות מאושרת ובו זמנית עצובה. אהבה לא צפויה שצצה מול עיניך בלי הסבר...
