המלחמה הגדולה: הקוסמים, החצויים והאלפים- נטוש

#24

נ.מ. פרסי
נכנסנו למבנה המפואר בצורה מוגזמת שהאלפים בנו בשביל שנבין כמה הם הרבה יותר נעלים מכולנו בלה בלה בלה... אנחנו הגענו בחולצות מחנ"צ/מחנה יופיטר, ג'ינסים וכלי נשק בנדנים במקום כרגיל (אנבת' וריינה התעקשו שנשים אותם ככה בשביל שנראה יותר מאיימים ולא כמו סתם חבורת נערים, כמו שהבגדים הלא אלגנטיים ולא מתוחכמים שלנו יצרו רושם. או משהו כזה.)
שלטים על הקירות כיוונו אותנו לשלושה חדרים (כנראה עם כל ההכנסת אורחים של האלפים, הם לא רצו לראות אותנו שניה יותר ממה שהיו צריכים). התחלקנו לחדרים- גרובר, אני ואנבת' בחדר ראשון, היילה, תאליה וקלאריס בחדר שני ופרנק וריינה בחדר האחרון. החדר היה קטן, והיו בו שידה ו3 מיטות. הוא היה צבוע בלבן פשוט, שונה לחלוטין מהפאר הצבעוני של המסדרון. העדפתי את החדר. שמטתי את התיק עם האמברוסיה, הנקטר, הבגדים והנשק החלופי על הרצפה. החרב, שנתלתה על החגורה שלי בנדן שכירון חפר מאיפשהו במחסן הנשק, השמיעה קול קרקוש כשזרקתי אותה על המיטה. "עוד 20 דקות מתחילה הפגישה הראשונה" אמר קול חמור. בכניסה עמד אלף עם אוזניים מחודדות. כאילו, ממש מחודדות. הייתי צריך להתאפק שלא לצחוק. "ומי אתה?" שאלה אנבת'. "אני ברונטה, חלק מהמשלחת של הברבור השחור." ואז, כשקלט את מבטי, הוא הוסיף "ככל שהאלפים מתבגרים כך האוזניים שלהם מתחדדות." "תודה, אנחנו נקרא לכל השאר." אמרה אנבת'. "יופי, כי יש לי דברים יותר טובים לעשות מאשר לקרוא לחבורת מתבגרים" אמר ברונטה והסתלק. "שים את החרב, אני הולך לקרוא לכולם." אמר גרובר. "אבל איך אני אמור לשבת איתה?" התלוננתי לאנבת'. "כמו שישבת עם הסדינים של רומא." היא ענתה. "אין עליך, חכמולוגית" אמרתי ונישקתי אותה. יצאנו אל המסדרון והלכנו (לפי השלטים, עוד פעם) אל האולם התכנסויות. "הרבה יותר מדי מפונפן פה." מלמלתי. "לגמרי," ענתה אנבת'. "מה, יש להם יותר כסף מכל ניו יורק ביחד" מלמלה קלאריס והצביעה על כיסאות עם ריפוד משובח שהיו עשויים קריסטל. תאליה עיוותה את פניה "למקום הזה יש את הריח של ביתן אפרודיטה." "ביתן אפרודיטה מריח הרבה יותר טוב, אין לך חוש טעם." ענה גרובר. "תתפקסו" לחשה ריינה. התיישבנו על הכיסאות הרכים מדי ולא הרגשנו בנוח. הארי וסופי העיפו בנו מבטי שנאה. התעלמנו מהם. המועצה נכנסה "באיחור אופנתי," מלמלה היילה. "את עושה את זה כל הזמן" לחשה לה ריינה. "תפסיקו להתנהג כמו אחיות ותתחילו להתנהג כמו מנהיגות" אמרה תאליה.
"אהמ" כחכח אמארי בגרונו כי כולם התעלמו מהם ודיברו בליחשושים. "נתחיל?" שאל אמארי והתחיל. (ה.כ.2. איזה שתלטן!)
"אנחנו התכנסנו כאן כדי לנסות " החלפתי מבטים עם אנבת' "לקיים הסכם שלום בין החצויים לקוסמים והאלפים. על כל קבוצה להציג את דרישותיה. נעצור להפסקה של כמה דקות בשביל שכל קבוצה תדיין עם חבריה מהן דרישותיה הסופיות." הוא אמר.
"מה הדרישות שלנו?" שאלתי ביוונית וחזרתי על זה בלטינית "שיתעלמו ממנו ואנחנו נתעלם מהם." ענתה תאליה ביוונית. תרגמתי. "זה לא כל כך יצליח לדעתי. הם ממש רוצים להרוג אותנו." אמר גרובר ביוונית. "מה הוא אמר?" שאל פרנק. "שהם רוצים פשוט להרוג אותנו." אמרתי, ובתגובה למבט של אנבת', הוספתי "פחות או יותר" "ננסה, מקסימום זה לא יצליח והם יהרגו אותנו." אמרה היילה, ואז אנבת' נעצה בי מרפק וסמנה בראשה לכיוון אלף אחד וסופי שהביטו בנו בכעס, כאילו הם מבינים מה אנחנו מבינים. "פוליטיגלים" היא התוותה בשפתיה. "מה" עניתי לה באותה צורה. "הם מבינים כל שפה שהם שומעים" היא ענתה. "את מתכוונת, אנחנו ננסה ואם לא יצליח נחשוב על דרך אחרת." אמרה אנבת' והצביעה בראשה בעדינות אל האלף וסופי. "אז סכמנו את התנאים שלנו." אמרה ריינה. כל הזמן הזה תרגמתי.
"נתחיל מהקוסמים. וולדמורט, אתה ראשון." הכריז אמארי. "אני לא רוצה שלום, אם תמותו לא תהיה לי שום בעיה אתכם." לחשש וולדמורט. "אולי יש לך דרישות הגיוניות, טום?" שאל דמבלדור. "רק זה. " אמר וולדמורט ומיד התחרט "מצד שני, אם תביאו לי את פוטר ותהרגו את כל הבוצדמים, אני אעשה אתכם שלום." הארי נרתע אחורה ונעץ בו מבט זועם. "אם תעשו את זה, אנחנו נתקוף אתכם." הכריז דמבלדור. "סתמו שניכם." אמר פרנק כשוולדמורט פתח את הפה שלו. "דמבלדור, מה הדרישות שלך?" שאל אמארי, שניצל את השתיקה הרגעית. "אם הציידות, האמזונות, החצויים והסאטירים לא ייכנסו לאנגליה ולא יתקרבו בשום פנים ואופן לבית הספר שלי וולדמורט ירוסן בידיהם, אני אעשה אתכם שלום בשמחה." ענה דמבלדור. "האמזונות שולחות לאנגליה סחורה!" מחתה היילה. "אם העובדים של החברה ייכנסו לאנגליה ולא האמזונות עצמן, אין שום בעיה." ענה לה דמבלדור. "פאדג'," אמר אמארי לפני שמישהו המשיך להתווכח. "הדרישות שלי הם כמו של דמבלדור, רק שלא יתקרבו למשרד הקסמים. לאף אחד מהם."
"אם משרד הקסמים האמריקאי לא יתקרב אלינו, אנחנו יכולים לעמוד בזה." אמרה אנבת'.
"פיניטאן?" שאל אמארי באנחה. "תפילו את המועצה ותתנו לנו את השלטון על האלפים." בראנט לחש לו משהו. "ותרסנו את הגזעים התבונתיים, שלא יילחמו בנו." הוא הוסיף. ריסנתי את עצמי, אחרת הייתי מתחיל לצרוח שם משהו. "הדרישה שלנו היא פשוטה. תרסנו את הנסתרים והברבור השחור." אמר אמארי.
באותו רגע נמאס לי; התפרצתי. "אנחנו לא נטפל בכל המכשולים והבעיות שלכם בשביל הסכם שלום מחורבן! לחצויים יש מספיק קרבות משלהם גם בלי להלחם בשלכם! ואין לנו שום הבטחה שההסכם שלום ישרוד הרבה זמן, אז למה שחצויים יקריבו את חייהם בשביל משהו שבטווח הארוך לא יעזור?! דמבלדור, הארי והבני מוגלגים הם בעיה שלך, וולדמורט, לא שלנו! וולדמורט הוא הבעיה שלכם, פאדג' ודמבלדור, לא שלנו! המועצה והגזעים התבונתיים הם בעיה שלכם, נסתרים, לא שלנו! הברבור השחור והנסתרים הם בעיה שלכם, לא שלנו!  תחשבו על דרישות הגיוניות בזמן שאנחנו והברבור השחור נדרוש את הדרישות שלנו!" צעקתי בכעס. "תעזבו במנוחה את החצויים, אלו הדרישות שלנו" אמר גרניט והפר את השקט הרגעי שהשתרר בעקבות ההתפרצות שלי.  "לא, גרניט!" מחתה סופי "הדרישות שלנו הם שהחצויים..." קולה גווע כשברונטה, אוהרלי, טריק וגרניט נעצו בה מבטים חמורים, ואחד מהם נעץ בה מבט רצחני (ה.כ.1. אני אשאיר לכם לגלות מי [לא שזה קשה במיוחד]). "יש לנו הסכם שלום עם החצויים, סופי." אמר גרניט. "אם ככה, אני לא חלק מהברבור השחור!" צעקה סופי "עד שתבינו שאתם טועים ותבטלו את ההסכם שלום עם החצויים, אני נושרת! ואם תעשו את זה, תפנו אליי ותבקשו ממני לחזור!" היא נראתה כאילו היא הופתעה כשהם לא זחלו אליה, בוכים ומתחננים, מבטלים את ההסכם שלום איתנו מיד ואומרים שיעשו הכל בשביל  שתשאר בברבור השחור. "בעיה שלך." אמר ברונטה בקור, עם רמז קל שבקלים ללעג. "לא, זו בעיה שלכם, ואתם תצטערו על זה!!" היא צרחה, פתחה את הדלת בסערה כשהיא רוקעת ברגליה וטרקה אותה ברוב רושם ובדרמה. "... אז מה הדרישות של החצויים?" שאל אמארי, שבמהלך הדרמה צפה בשעשוע ועניין אדיש.
"תתעלמו ממנו ואנחנו נתעלם מכם." אמר גרובר. פיניטאן, בראנט ואלוואר דיברו בשפה המוארת. וולדמורט שקע במחשבות, דמבלדור ופאדג' התווכחו בלחישות רועמות והארי הוסיף להם מדי פעם הערה שחידשה את הוויכוח וחברי המועצה הביטו זה בזה כשניהלו דיון טלפתי.
לבסוף אמר אמארי "אנו מוצאים את הדרישות האלו מוגזמות, ולא נקבל אותם גם כשאנחנו צריכים לסגת מהדרישות המאוד וותרניות שלנו. אנחנו לא מסכימים."
קלאריס פרצה בצחוק "הדרישות שלנו מוגזמות? שמעתם את הדרישות שלכם?" בלי שום סיבה נראית לעין, הקוסמים שלפו מטאטאים מאיפה- שזה- לא- יהיה והאלפים ריחפו. הבנו שזה לא יהיה משהו טוב, ושלפנו חרבות. בגיחוך, אלינה פתחה בטלקינז את הדלתות, ומאות מפלצות זרמו פנימה.

~~~~~~~~
אנחנו מסיימות את הפרק כאן , כי אנחנו מרושעות. חכו שבוע עד להמשך.
מוהההההההה.
סורי שהעלנו רק היום, אבל אני, הכותבת שמעלים מהחשבון שלה אז היא אחראית להעלות, קראתי אתמול את משחקי הרעב 1 (ספר מוווושלם אנשושים ואנשושות, פשוט לקחו שלמות והפכו אותה לספר)

יום טוב