נ.מ. טאם
התעוררתי מטושטש ונזכרתי בכל מה שקרה- איך שהלכנו לדווח למועצה, איך לפני שזינקנו להוגסמיד נורנו מממזג. הרגשתי שמשהו מוזרק לי ומאז הכל מטושטש.
פקחתי עיניים בזהירות וסחרחורת תקפה אותי. כשהסחרחורת פסקה בחנתי את החדר- מערה חצובה עם דלת שחורה וכיסא שחור. כשניסיתי לזוז גיליתי שאני קשור לכיסא באזיקי ברזל. חיפשתי את פיץ, וכשלא מצאתי אותו, התחילו שאלות למלא את ראשי- לאן פיץ נלקח? איפה אני? מי יודע שנעלמנו? כמה זמן אני מחוסר הכרה?
את השאלות שלי קטעה כניסה של חבר נסתרים רעול פנים, שגרר איתו כיסא שאליו נקשר פיץ חסר ההכרה. אחרי שהדלת נטרקה פיץ, שנראה שלם, נאנק ופתח עיניים. "איפה אנחנו?" הוא מלמל בקול צרוד. "אין לי מושג, אבל זה בטוח משהו של הנסתרים, ויש לי הרגשה שאנחנו לא כאן כדי לקבל מתנה" עניתי. "כן, אני חושב שזה יותר בסיגנון של 'אנחנו נענה אתכם! מוהההההה!' " גיחך פיץ, ואז קולו צנח ללחישה "איך נצא מכאן?"
"א-" התחלתי "שקט או שאתם מקבלים ממזג בראש, ואני אבדוק כמה תספגו לפני שהראש שלכם יתפוצץ" נהם קול מעבר לדלת. השתתקנו במבטים מתריסים. אחרי כמה דקות הדלת נפתחה ונכנסו דרכה 4 חברי נסתרים רעולי פנים ובראשם פיניטאן שחייך חיוך זאבי "מי רוצה להיות ראשון?" הוא שאל בלי לצפות לתשובה. הוא סימן לשניים מחברי הנסתרים שעמדו לצידו והם התקרבו אל פיץ, והחלפנו מבטים- 'לא להיכנע'.
שני אלפים אחרים יצאו מדלת שנחשפה בקיר והביאו קערה עם מוטות ברזל, אחד האלפים הרים מוט ברזל והגיש אותו לפיניטאן. פיניטאן הלהיט את המוט ולהבה אפפה אותו. אחרי כמה רגעים הלהבה שככה אבל המוט היה בצבע כתום. הוא התקרב אל פיץ עם המתכת המלובנת. עיניו של פיץ עקבו בדאגה אחרי קצה המוט. כשהמוט נגע בו החנקתי צרחה, הכאב כאילו פגע גם בי ולהט על עורי בלי להשאיר נזק אמיתי על הגוף שלי. פיץ נשך את שפתיו והחניק צרחה. פיניטאן חייך בהבעה חולנית. הוא נגע עם המוט בפיץ שוב ושוב, שנינו הרגשנו את הכאב כואב ומלובן, וכשפיניטאן ראה שהוא לא מוצא נקודת חולשה הוא עבר אלי. המשכתי לשתוק, לא מוכן לתת לפיניטאן נקודת חולשה לנצל. הכאב כירסם אותי, שורף את דרכו אל שפתי ומנסה לבקוע אותן בצעקות כאב, בתחנונים, בבכי, אבל המשכתי לשתוק. לא רק אני כאן- אם אני אשבר, אני אגרור את פיץ איתי למטה, ואסגיר את כולם. כולל האמריקאים שלמדתי לחבב, כולל כל הקוסמים הבריטיים התמימים, כולל לין.
הזמן כאילו קפא, יכול להיות שפיניטאן כאן שעה ויכול להיות שהוא כאן יומיים. פיניטאן זז ביני לבין פיץ כל כמה דקות בלעג שמח לאידנו. באיזשהו שלב פיניטאן אמר בכעס "אולי זה לא שבר אתכם, אבל עוד יכאב לכם עד כדי כך שזה יראה כמו ליטוף. אני אשבור אתכם, ואתם תפלו מתחננים לרחמים שלא יגיעו. " הניסתרים קשרו אותנו לכיסאות בקשרים הדוקים יותר מהקודמים על הכוויות והסתלקו.
אחרי כמה זמן נכנסו שני חברי ניסתרים רעולי פנים שהחזיקו לחם עבש אנושי ומים דלוחים. אחד מהם פתח את פי בכוח והשני שפך פנימה חצי מהמים וחצי פרוסה. הם עשו אותו הדבר לפיץ, בדקו שבלענו הכל והסתלקו.
ניסיתי לזמן צל שיעזור לנו לברוח, אבל לא רק שכוחותי לא נענו אלא שהניסיון גרם לי בחילה וסחרחורת. "אני חושב שהם שמו באוכל שלנו משהו שימנע ממנו להשתמש בכוחות שלנו" מלמלתי וצנחתי לחשכה.
נ.מ. אנבת'
הרגשתי כאילו אני מתפרקת לחלקיקים ואז מתאחה מחדש. הגענו למין בית מוזר עשוי זכוכית כחולה ומקושט באבנים יקרות ונטיפי קרח . נראה שהאלפים לא מתרגשים במיוחד מהגודל והפאר. לין דפקה בדלת, וכעבור רגע פתחה אותה אישה חייכנית. "לין, קיף, ביאנה, שלום. אתם לא אמורים להיות בהוגוורטס? איך הגעתם? ומי אלו שמאחוריכם?" היא שאלה. "אני פרסי, זו אנבת' וזה ג'ייסון" ענה פרסי. "דקס הכין לנו גבישי חירום להגיע אלייך למקרה שנצטרך בדחיפות את הקוקלטיב." הסביר קיף "נסביר הכל כשהם יגיעו" הוא הוסיף כשראה שיש לה עוד הרבה שאלות. היא נאנחה. "בסדר, אני אקרא להם. לכו ליער, אם תלכו לפי סימוני הX שעל העצים אתם תגיעו לקרחת יער קטנה. חכו שם." היא אמרה והלכנו. הלכנו בשתיקה, כל אחד במחשבות שלו. הגענו לקרחת היער והם כבר היו שם- הקוקלטיב שקיף סיפר לנו עליהם. רק האישה לא היתה מוסתרת באופן מוזר.
"אז, קיף, ג'ולין עידכנה אותנו במה שאמרת לה. רוצה לפרט קצת?" שאל איש אבן.
קיף עידכן אותם במהירות "מה אתם חושבים שאנחנו צריכים לעשות?" הוא שאל כשסיים. "אנחנו... אני לא יודע. תטיילו באיזור או משהו ותחזרו לכאן עוד שעה. נשלח את הגמדים לחפש את פיץ וטאם ונגיד לכל חבר בברבור השחור לחפש באיזור שבו הוא נמצא." ענה איש האבן.
יצאנו לשוטט, והתרחקנו מהאחוזה של ג'ולין. התקרבנו אל קצה צוק קטן, ופתאום קיף ראה באחד השבילים למטה דמות והתאבן. ביאנה ולין הביטו בדמות ופניהן השתנו מדאגה לכעס. "מי זה?" שאלתי בלחש. "פיניטאן" הוא סינן בתיעוב. "בואו נעקוב אחריו. אולי הוא יוביל אותנו אל פיץ וטאם מוחזקים" מלמל פרסי.
הלכנו אחרי פיניטאן בזהירות והוא נבלע בפתח של מערה. "רגע, לפני שנכנס," התחיל ג'ייסון "אנחנו צריכים לקבוע איך ומתי נצא." הוא אמר. "מה זאת אומרת?" שאלה לין. "פשוט נכנס לשם, נתפצל, ואחרי שעה ניפגש כאן. אם חלק חסרים, מחכים להם רבע שעה והולכים." ענה ג'ייסון. פרסי נענע בראשו באיטיות. "לנטוש אותם?" שאלה ביאנה בקול מסוכן. "כן." קבע ג'ייסון, ואז ניסה גישה אחרת "תראו, אני יודע שזה לא אידיאלי, אבל אם אחד לא חוזר, אנחנו צריכים להסתלק לפני שהשאר ילקחו גם." לין עיוותה את פניה אבל הנהנה. פרסי נאנח ונכנסנו.
~~~~~
חזרנו באיחור *חיוך מתנצל*
ב"ה נחזור להעלות כל שבוע כרגיל.
KAMU SEDANG MEMBACA
המלחמה הגדולה: הקוסמים, החצויים והאלפים- נטוש
Fiksi Penggemarבהארי פוטר 5 ואחרי שומרת הערים האבודות 5 הכותרת מספרת הכל מכחישות גורלו של אפולו אין זוגות באלפים ההתחלה נראית כמו כל ספר של עולמות נפגשים אבל בהמשך זה יהיה מקורי יותר מעלות אחת לשבועיים לרוב בימי שלישי שלי ושל @the_scarlet_which_n כשחשבנו על הרע...
