רק אתה

פרק ראשון

״אמה!״ התעוררתי בבת אחת מהצעקה החזקה ״כן..כן רינה?..״
אמרתי בעייפות כמעט מוחלטת ״סלחי לי על גסות הרוח,אבל היום יום שבת ומותר לי לישון עד השעה אחד לכל היותר,וכרגע רק השעה תשע בבוקר.״ השתדלתי להיות מנומסת ״כן,זה נכון מתוקה.
אבל באו לאמץ אותך..״ היא אמרה במין צער,ונדלקתי בבת אחת.
כאילו כל העייפות שלי נעלמה כלא הייתה. ״עצוב לי שילדה מדהימה ומנומסת כמוך אולי תעזוב אותנו היום. אבל אני מאושרת בישבילך,חיכית לאימוץ הזה הרבה זמן. אני גם רואה שאת מרגישה בודדה מאז שלקחו את אמליה.״ אמליה הייתה החברה הכי טובה שלי. אימצו אותה לפני כשנה,ומאז אני מרגישה כלכך לבד.
אין לי עם מי לדבר,להתייעץ,לצחוק,לצאת. אף אחד.
״תתארגני יפה ולכי לחדר ההיכרות.״ היא חייכה אליי חיוך עצוב וחייכתי אליה בחזרה.
לבשתי גינס וחולצה לבנה,כי אין לי משהו יפה יותר. כל שאר הבגדים שלי זה פיג'מות או טרנינגים שקטנים עליי.
יצאתי במהירות מחדרי לחדר ההיכרות, ופגשתי באישה,יחסית צעירה,הייתי נותנת לה ארבעים.
התיישבתי מולם ובלעתי רוק בלחץ.
״שלום מתוקה.״ האישה חייכה אליי בעדינות ובמהירות שלא ציפיתי לה,אמרה-״לפני שאאמץ אותך,זאת אומרת,אם תהיי מעוניינת,כמובן,חשוב לי  לומר שיש לי ילדים,אני לא זקוקה לעוד. באתי לאמץ אותך כי הכרתי את אימך.״ נבהלתי ״אל תבהלי,חומד. אני כאן כי החלטתי לתת לך חיים טובים יותר. את תהיי כמו החברה הכי טובה שלי,אבל לא ביתי,כי זו לא כוונתי. לך יש אמא,והיא אהבה אותך יותר מכל אחד אחר,אבל היא נפטרה ולא מרצונה. ולכן אני מרגישה שבגלל הקירבה שהייתה לנו איתה,מחובתנו לאמץ אותך.״ לא רציתי את זה. רציתי משפחה אוהבת,שמרגישה כאילו באתי מהם בדם. חיכיתי לכך כל שש עשר שנותיי,לא רציתי לבוא כאורחת אצל אנשים שארגיש אצלם לא בנוח. אבל הבנתי שאף אופציה אחרת לא תגיע,כי אף אחד אף פעם לא ביקש אותי לאימוץ,הייתי תלמידה מעולה,וגם עכשיו אני כזאת,אבל כנראה שאני פשוט לא מספיק יפה,כי תמיד בוחרים את היפות.
״בסדר.״ עניתי ״אוקיי. אז אחתום על המסמכים ונצא.״  היא אמרה וקמתי ממקומי
וכמעט בריצה התקדמתי לחדרי,הוצאתי את המזוודה הישנה מהארון,והתחלתי לארוז את בגדיי המעטים.
רינה הציצה ״אז את עוזבת?״ התקדמתי לעברה וחיבקתי אותה חיבוק גדול,לא היה אכפת לי מה האנשים האלה אומרים,רינה הייתה אמא שלי. ״כן,רינה,כלכך תודה לך על כל השנים-״
״הכל בסדר מתוקה. קדימה,לכי לדרכך.״ ידעתי שהיא אמרה את זה כי היא עומדת לבכות.
נכנסתי לחדר בפעם האחרונה,ניגשתי לאותה מראה עגולה ומוכרת
שתלויה על הקיר,ובהיתי באותן עיניים אפורות משעממות,באותו אף סולד שאהבתי,היחיד שאהבתי.
באותן שפתיים מוכרות.
ואז עזבתי.
לקחתי את המזוודה ובמהירות דחפתי אותה אחריי.
רציתי לבכות ולצרוח משמחה.
רציתי אולי להיות סוף סוף מאושרת.
**