הרס עצמי - Self Destruction

עיניים ירוקות

~ מתנצלת על ההמתנה הארוכה, אני מנסה ליצור את התוכן הכי נכון וטוב עבורכם/ן❤️ ~

- נקודת מבט של אייס -

אני בוער.
אני מרגיש את העצמות שלי בוערות באש.
אני מביט בה,
לבושה בתחתונים וחזייה מתחרה שבקושי מסתירים פיסה אחת מהגוף שלה, מהגוף שלי.
דילן מאחוריי, אני שומע את ייבבות הבכי שהיא מנסה להחניק, אשקר אם אגיד שזה לא מעצבן אותי עוד יותר אבל החלטתי לאסוף כוחות להתעלם ממנה כרגע.
יש לי מטרה אחת מול העיניים,
והיא ליה.
אני סורק אותה, העיניים הירוקות שלה עושות אותו הדבר,
היא לא מפספסת פינה אחת בגוף שלי.
אני רוצה להתקרב אליה, מת לעשות את זה, אבל הרגליים שלי לא משתפות איתי פעולה.
״א-אייס?״, דילן מהססת בשאלה, אני מנתק את המבט מליה ומפנה אותו לעינייה הרטובות,
״אני מפחדת״, הלחישה שלה מחזירה אותי למציאות וגורמת לי להבין איפה אנחנו נמצאים.
פאקינג בית זונות.
אני גורר את דילן לצד וקולט בזווית העין איך ליה מנסה להבין איך הגענו לפה,
״תקשיבי, אני צריך להכנס יותר לעומק, תשארי כאן אל תזוזי. אם מישהו שואל - כבר שילמו לך לחדר פרטי ואת מחכה לגבר, ככה שאף אחד לא יטריד אותך, את תפוסה״, המילים עוזבות את פיי ונזרקות על דילן, היא נרתעת מהקול הרובוטי שלי,
כרגע אני עובד על אוטומט.
״לא!״, היא תופסת את החולצה שלי, ״אתה לא משאיר אותי פה עם כל החולי מין האל-״,
אני קותע אותה, ״דילן אני במקומך הייתי מפחד להעביר עם מישהו זר לילה באחסנית, במיוחד אם המישהו הזר הזה חולה מין יותר מכל הגברים כאן ביחד. תעשי מה שאני אומר לך, את נשארת כאן, זה סופי״.
אני משאיר את דילן מאחור, המבט של הכלבלב הפגוע מנגן לי על המצפון אבל זה על הזין שלי כרגע.
אני מחפש את הזאבה באותו מקום שראיתי אותה בפעם אחרונה,
ומוצא אותה.
בקבוק ווסקי בידה והשפתיים שלה נוצצות מהמשקה החריף.
״תהי בריאה ליה..״, אני מסנן בפה סגור ומתקדם אליה.
היא משפילה מבט ומסרבת להביט בי שוב, אני שם לב איך הבושה מתגנבת ללחייה לפי הצבע האדום שממלא אותן.
״תסתכלי עלי״, אני דורש.
כרגיל,
היא לא מקשיבה,
הפעולה היחידה שהיא עושה זה להעביר שוב את המשקה בגרונה.
נמאס לי.
אני דופק על הבר, ״תסתכלי עלי, לעזאזל!״, שאגתי עליה והגוף הקטן שלה נרעד והתכווץ.
היא מרימה לאט את ראשה ואני סוף סוף פוגש את המבט שחיכיתי לראות כל כך הרבה זמן.
הידיים שלי נשלחות ישר ללחיים שלה, עוטפות אותה, זקוקות לה.
״לאן נעלמת לי?״, אני שואל בלחישה, מצמיד את המצח שלי לשלה, העיניים שלי נעצמות, הלוואי והיא כלל לא הייתה נעלמת.
עם כל הריח של הסיגריות והאלכוהול אני מצליח להריח את הבושם המוכר שלה, ווניל טהור.
קול בס הורס את השלווה הרגעית שלי, ״ליה תזיזי את התחת שלך אלי!״,
לרגע חשבתי שהאוזניים שלי בוגדות בי, שלא שמעתי את המילים הנכונות שהבחור הזה הוציא מהפה שלו.
היא הרקינה את ראשה, עוצמת את עינייה בחוזקה.
אני שם לב איך היא מסרבת להאמין שהיא נמצאת כאן, אני מבין אותה, אני מבין אותה כי גם אני מסרב להאמין שאני נמצא פה, בגללה.
ליה מניחה את הבקבוק על השיש הקר של הבר, האיפור הכבד שמכסה את היופי שלה נמרח קלות מהדמעות שגלזו על לחייה.
הלב שלי מרוסק.
״אל תבכי, אני כאן, את לא הולכת לשום מקום, אף אחד לא יגע בך״, אני מנסה להסביר אבל ללא הצלחה, המוח שלה עובד על אוטומט, היא לא מקשיבה.
כמו אחוזת דיבוק היא הסתובבה ממני ופנתה אל עבר אותו גבר שצעק, למרות הזמן הקצר אני יודע לקרוא אותה, אני שם לב כמה היא אבודה.
היד שלי נשלחת לעצור אותה מללכת, לא עוד פעם.
אני לא מאבד אותה עוד פעם.
״את לא הולכת״, אני אומר, דורש.
״לא שמעת? קוראים לי״, התבוסה בקול שלה יכולה להשמע למרחקים, היא כנועה, אין לי מושג למה.
״על הזין שלי, על הזין שלי ליה, את לא מבינה? אני לוקח אותך מפה, זה לא המקום שלך, מה לעזאזל, על הזין שלי כל מה שקורה פה, איך עדיין לא הבנת?״, אני יכול להרגיש איך העורק נמתח לי בצוואר, העצבים שלי מבעבעים.
״טוב, שיהיה על הזין שלך, זה לא על הזין שלי״, ליה מרימה את היד ומתנערת מהאחיזה שלי, ״לא היית צריך לבוא״.
היא אמיתית איתי?
בבקשה, שמישהו יסביר לי אם הבחורה הזאת אמיתית איתי.
״אישה! אל תכריחי אותי לקרוא לתחת שלך עוד פעם!״, אותו קול נשמע שוב, כוחני יותר.
ליה הסיטה את עינייה אליו, פחד עבר בהן.
וכאן איבדתי את זה.
אני נשבע שעשן יצא לי מהנחיריים,
קיבצתי את ידיי לאגרופים, צעדתי ישירות אליו.
״מה אתה חושב שאתה עושה?״, ליה הדפה את גופי אחורה, ״אתה חושב שאתה בבר שלך, אייס? אה, כן? טוב, זה לא הפאקינג מצב! אין לך שום זכות לבוא לכאן!״, המילים שלה מסתננות בלחש אבל הטון שלהן ברור, מדוייק ומגיע ישירות ללב שלי.
אני מועד אחורנית מהמבט הרצחני שהיא שולחת אלי, למה היא מתנהגת כאילו אני האיש הרע בכל הסיפור הזה?
״את עזבת ליה, על מה את מדברת? באתי להחזיר אותך הביתה״, הניסיון לקבל טיפה אחת של היגיון ממנה לא צלח.
״לא זכור לי שביקשתי שתבוא, אני לא צריכה את ההצלה שלך, אני מסתדרת בעצמי, לבד, תלך בבקשה, אני לא אדרוש שוב״, אני מסרב להאמין שהזאבה הקטנה שלי היא זו שאומרת את המילים האלה, אני מסרב להאמין שהיא משליכה את המילים הארסיות האלה לכיווני.
״תסתכלי לי בעיניים, תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי ללכת, תגידי לי שאת לא צריכה אותי״, אני אוחז בכתפייה ומיישר מבט ישירות אל תוך העיניים הירוקות שלה, העיניים שמתחננות ממני להישאר.
״תגידי לי שהגוף שלך לא בוער מהעובדה שאני כאן עכשיו, תגידי לי שטוב לך כאן, שאת לא מפחדת מכל כלב שמזיל ריר על התחת שלך, תגידי לי ללכת ליה, זה לא מה שאת רוצה?״,
האחיזה שלי ננעלת והופכת לנוקשה יותר סביב הגוף השברירי שלה, הפנים שלה מתכווצות אבל המבט לא זז מעיניי,
היא באה לפתוח את הפה ולדבר אך רק אוויר יוצא ממנו.
דמעות חמות שוטפות את פנייה ואני מסרב להראות לה כמה זה משפיע עלי, ״למה את לא נותנת לי להתקרב?״, השאלה הזאת הציפה אותה.
ליה התחילה לרעוד וייבבות בכי יצאו ממנה,
הזאבה שלי פצועה.
ואם יש משהו שלימדו אותי בתור ילד קטן,
חיות פצועות הן הכי מסוכנות.