הרס עצמי - Self Destruction

שתי נשמות אבודות

- מתנצלת על ההמתנה הארוכה לפרק 🤍 -

המשמרת עוברת והמחשבות שלי ביחד איתה,
איך ייתכן שהבחורה הזאת תפסה חלק כל כך גדול ממני בזמן כל כך קצר?
סקוט ואני מתקתקים את הלקוחות והכסף מתחיל לזרום לקופה,
אחרי חודשים של שקט בבר יש סוף סוף הכנסות, אני אוהב את זה.
״איך מתקדם הכסף לדירה החדשה?״ הוא שואל אותי תוך כדי העברת סמרטוט על הדלפק.
״אתה צריך לשאול את הבוס שלי״ אני זורק לעברו עם חצי חיוך.
סקוט מגלגל עיניים ומפנה את הסמרטוט אלי, אני ממשיך את מה שהוא התחיל.
״נו.. באמת, אתה מסתדר? יש משהו באופק?״,
״נראה לי שמצאתי משהו ליד הפארק, כמה רחובות מפה, אני לא יודע עד כמה אני סגור על הדירה אבל מאמין שיש לה פוטנציאל״ אני עונה.
״ומה עוצר אותך?״ הוא מנסה לחקור, להבין למה אני לא עושה את הצעד שעליו אני חופר במשך שנה.
״לא יודע, לא משהו ספציפי.. כנראה מחכה למקום הנכון ולזמן הנכון״
״אייס לא למדת כלום, אה?״ סקוט מגלגל את עייניו,
אני מביט בו ללא הבנה,
״הרגע הנכון אף פעם לא יגיע בקצב הזה, אתה ממשיך לדחות דברים בלי פואנטה אמיתית, תראה אותי ואת אמילי.. אנחנו כבר חמש שנים ביחד. אם היית שואל אותי אם אי פעם תהיה לי מישהי שאחזיק איתה מעל ליום הייתי צוחק לך בפנים, בחיים צריך להעז, לנסות, מבטיח לך אתה לא תתחרט על זה״ הוא מסיים את הנאום שלו ופונה ללקוח החדש שנשען על הבר.
אני עדיין עם הסמרטוט ביד, חושב קצת על הדברים שסקוט אמר.
הוא די צודק,
הרגע הנכון אף פעם לא יגיע אם לא אגרום לו להגיע.
אני נזכר במה שליה אמרה לי,
לצאת מאזור הנוחות,
כולם מדברים איתי על זה, גורמים לעניין להשמע קל.
אבל הבטן שלי אומרת לי שזה הולך להיות קשה.
המשמרת מסתיימת,
אני מתחיל להתכונן לסגירה, אולי כדאי שאבדוק את הדירה שקיברתי עליה עם סקוט? אסגור אותה עכשיו אחרת אמשיך לדחות את זה כל הזמן.
אחרי שהכל מסודר ונקי אני מחתים את הכרטיס ויוצא מהבר,
מתקשר לבעל הנכס.
״הלו?״
״היי, זה אייס, מה שלומך?״ עניתי, די לחוץ.
״שלום ילד, אני בסדר, חשבתי שלא אשמע ממך למען האמת״ הוא אומר וגורם לי לצחקק קצת, אפילו הוא הבין שאני מקרה אבוד.
״כן.. אני מתאר לעצמי, בכל מקרה, אני רוצה לקפוץ עכשיו, אתה פנוי?״
״נפגש עוד רבע שעה שם, מצפה לראות אותך״ הוא עונה ומנתק את השיחה.
הבטן שלי מתהפכת, לפני שיהיה מאוחר מדי אני מכין את הצ׳ק עם הסכום שהוא ביקש.
מודע לעובדה שאם לא אעשה את זה עכשיו - לא אעשה את זה בחיים.
הנחתי את הצ׳ק בצד והתחלתי את הנסיעה,
הראש שלי מלא בתסביכים על איך אתקדם מפה הלאה,
אוקיי, יש לך דירה. מה עכשיו?
אני מגיע למקום ורואה את האיש המבוגר מחכה לי בכניסה,
המבט שלו כבר מסגיר את העובדה שהוא לא בא לפה לחינם, הוא בא למכור.
״אתה מוכן?״ הוא שואל כשאני נעמד לצידו,
״אחרת לא הייתי כאן״ אני עונה.
״טוב מאוד״ הבחור פותח את הדלת ונכנס לדירה,
מתחיל להסביר לי למה כדאי לי לקנות דווקא אותה מכל הדירות האחרות שמוצעות למכירה.
חשוב לציין שאני לא מקשיב לאף מילה שלו ומטייל מחדר לחדר.
הדירה משקיפה על הפארק המרכזי של העיר,
מביאה תחושה שהיא נמצאת במרכז הג׳ונגל עם כל העצים מסביב, אני אוהב את זה.
החלונות גדולים והתקרה גבוהה, ווילונות לבנים נפרסים עד הרצפה, נותנים למקום מראה רחב יותר.
אני מסתכל על החדר שינה,
מיטה זוגית סטנדרטית, ארון, כורסה שכנראה אצטרך להחליף בעוד כמה חודשים, בסך הכל נחמד.
״בוא, ארשה לי להציג לך את גולת הכותרת של הנכס״ הוא מוציא אותי מהערעורים שלי, מוביל אותי למסדרון ארוך שבסופו יש דלת גדולה,
״הבט״ הוא אומר ולא משאיר לי מקום לדמיון,
הדלת נפתחת וזה בהחלט המראה הכי יפה שראיתי בחיי.
״פאק״ אני לוחש,
החדר כולו שקוף, אין קיר אחד, הכל מלא בחלון אחד שמקיף את החדר כולו.
חלון שחרחר, התקרה עצמה מוארת בלדים עדינים ונותנת אווירה של גן עדן.
הכל מסביבי מלא צבעים,
אפשר לראות כאן הכל, מהציפורים על הענפים של העיצים ועד הצפרדעים על הסלעים.
עצים, פרחים, שמיים, נפרסים לפניי.
זה הבית שלי.
״איפה אני חותם?״
״בוא אחריי״ הוא עונה, לפי הטון אני יודע שעשיתי לו את היום.
אני חותם על הטפסים ומעביר לו את הצ׳ק.
הוא מעביר לי את הצרור מפתחות ומברך אותי על הקנייה המוצלחת.
משאיר אותי לבד ואני מביט על החלל שמסביבי,
״אז ככה מרגישים בבית?״
בזמן שאני חושב על הדברים שאצטרך לקנות, הודעה נשלחת לפלאפון שלי.
״אני צריכה לדבר איתך״ לא אשקר שהלב שלי דפק מבהלה, לאחר שראיתי את השם של קייטלין על הצד נרגעתי.
תמיד הכמה מילים האלה מכניסות אותי למצב של חשיבת יתר סתמית,
יותר מידי נושאים עולים לי לראש ואני מאבד את עצמי במהירות.
אני מתעלם מההודעה שלה, אתעסק בזה אחר כך.
נזכרתי בזאבה שלי,
לא דיברנו כל היום אבל מרגיש לי שהיינו אמורים,
מה אנחנו?
זוג? יזיזים? ידידים? אני מנער את הראש ומתנער מהתיוגים האלה,
כרגיל - זה לא בשבילי.
אנחנו שתי נשמות אבודות שמחפשות את הדרך הביתה,
נסכם את זה ככה, סתם לשקט הנפשי.
השעה כבר מאוחרת, הבטחתי לה שאחזור אליה.
אני נועל את הבית החדש ונוסע לכיוונה,
הפרפרים בבטן מתחילים לעוף ואני חושב לעצמי אם אי פעם אאבד את התחושה הזאת, ההתרגשות הזאת לגביה.
שתי דפיקות בדלת, דממה.
מוזר,
אני דופק פעם שניה, הפעם חזק יותר - שקט מוחלט.
אני מנסה להתרכז, אולי לנסות לשמוע צעדים אבל כלום.
הדפיקות לב חוזרות ולחץ אופף אותי,
אני בוחן את הדירה דרך החלונות,
היא לא נראית כמו שהשארתי אותה בבוקר,
הפלאפון שלי מחייג לליה אבל השיחה ישר עוברת לתא הקולי.
מה קרה לה?
אני שונא את הלחץ הזה, הפרפרים בבטן מבצעים נחיתת אונס וחרדה מתגנבת במקומם, איפה הבחורה שלי?
הדפיקות שלי מתחזקות, הדלת כמעט נתלשת מהמקום,
״אתה מחפש אותה?״ קול זקן נשמע מאחורי.
אני מפסיק את הדפיקות, מסדיר נשימה,
אפילו לא מסתובב אחורה, ״כן״.
״היא עזבה, מוקדם, ראיתי אותה יוצאת עם שני תיקים גדולים, קצת מפוחדת אם להגיד את האמת״ הראייה שלי מתחילה להיות מטושטשת, אני מאבד שיווי משקל עוד לפני שהבחור הזקן מסיים את המשפט.
״היא עזבה?״
״מצטער בשבילך, אני יכול לעזור במשהו?״ הוא מתקדם לכיווני אבל אני ממהר לבטל אותו, ״לא, לא, אני אסתדר, תודה״.
הוא זורק לי מבט שמסגיר את העובדה שהוא לא מאמין לי אבל למזלו הוא מניח לנפשי.
אני מתיישב על המדרגות בכניסה לבית שלה,
הראש שלי מושפל למטה והידיים שלי נשענות על הברכיים,
המוח שלי לא מפסיק לשנן את המשפט שאותו זקן אמר,
כלום לא ישנה את העובדה,
היא עזבה.