הרס עצמי - Self Destruction

עוד לילה

אני ודילן יוצאים מהמכונית והרגליים שלי מתחילות לרעוד,
אנחנו מתקדמים אל עבר במבנה,
ראיתי מליון כאלה בעבר וכל פעם זה מזעזע אותי מחדש,
אני בחיים לא אבין או אסכים לזה.
״המקום הזה נראה אפל כל כך״, דילן לוחשת בינה לבין עצמה.
אולי כי הוא באמת אפל?
השומר מבחין בנו ונעמד בכניסה, מסרב לזוז.
״אתם מחפשים משהו?״, הטון שלו כבר לא מוצא חן בעיניי.
לפתע את מרגיש צביטה ביד, דילן.
״כן, רוצה לעזור לי לחפש?״ לוקח לי זמן להבין שהקול הזה שייך אליה,
חיוך שטני עולה בשפתייה והיד שלה נשלחת לגקט שלו, חוקרת.
יש לי להקיא.
השומר נענה להצעה של דילן, כמובן.
״ככה חשבתי.. ילד טוב, אנחנו מחפשים אותה, יכול לעזור לנו?״, הוא מביטה בו עם עיניים עצובות ומשרבבת שפתיים באופן מושלם,
אם לא הייתי מכיר את השטנית הזאת כנראה שגם אני הייתי נופל במשחק שלה.
דילן מביטה בי ואני קולט את הרמז,
אני מוציא את הפלאפון ומראה לו תמונה של הזאבה שלי,
הוא מוציא לשון ומלקק, בן זונה.
הידיים שלי קופצות לאגרופים ואני מתאפק לא להרוס את ההצגה ולגנוב לדילן את אור הזרקורים,
״אתה מכיר אותה״, הפנים שלה נופלות בבת אחת.
״ברור שאני מכיר אותה, איך אפשר לשכוח?״ העיניים שלו נוחתות על דילן, אני מזהה את הטירוף בהן, ראיתי את זה מספר פעמים בחיי כדי להבין שזה אף פעם לא מסתיים בטוב.
״יופי, איפה היא נמצאת?״, אני חותך את האווירה שנוצרה וגורם לו להפסיק ליירר.
״מה יצא לי בתמורה אם אספר לך?״,
זהו.
הוא בן אדם מת.
אני מתקדם לעברו עם מבט שיכל להרוג,
דקה לפני שהאגרוף שלי נשלח לפרצוף שלו דילן עוצרת אותי בצחוק עצבני, ״לא, לא, הוא החבר שלנו כאן, הוא יעזור לנו, נכון אייס?״ אני מתפלא מהכוח שהיא מפגינה כלפיי והודפת אותי הצידה, ״אין טעם להכנס למקומות כאלה, לא באנו בשביל זה״, היא מסבירה לי בלחישה.
לעזאזל, היא צודקת.
אני יכול לפתוח לבן זונה הזה את התחת אבל מה יצא לי מזה חוץ מסיפוק רגעי? לא משתלם,
לא כרגע לפחות.

אני מתנער מהעצבים שעוטפים אותי ומסרב לתת לזה להשפיע עלי, באנו לפה בשביל מטרה מסויימת והיא למצוא את ליה.
איפה שלא תהיה.

אני זז הצידה ונותן לדילן להפעיל את קסמייה, שכמובן פועלים אחרי פחות מחצי דקה מול החולה מין הזה.
היא חוזרת ומסרבת להסתכל עלי,
״מה, דילן? דברי כבר״, הדרישה שלי גורמת לבכי מהצד שלה.
״היא לא פה, אייס, היא הייתה כאן אתמול בלילה אבל הוא אמר שהיא לא עובדת כאן, היא מכירה את הבעלים הוא סידר לה עבודה זמנית, אני לא יודעת איפה ליה״, הדמעות לא נעצרות אפילו לא לשניה, היא מתחילה לבלוע מילים והלב שלי יוצא אליה.
אני מחבק את דילן ומנסה לחשוב.
אוקיי,
היא לא עובדת כאן - התחלה טובה.
אבל היא מכירה את הבעלים, כנראה שהיא תחזור שוב?
״אולי היא תחזור לכאן?״, אני שואל, בעיקר את עצמי.
״מ- מה?״
אני מתנתק ממנה, ״דילן, היא מכירה את הבעלים, אמרת בעצמך, לאן היא תלך? היא תחזור לאותו מקום שעזר לה פעם קודמת״.
״למה שהיא תעשה את זה? יש סיבה למה היא עזבה את המקום הזה״, היא מביטה בי כאילו זה מובן מאליו.
אוקיי, אולי עלית פה על נקודה.
״אמת אבל עדיין, כרגע היא מתנהלת כמו חייה אבודה, היא חושבת הישרדותית, לא מעניין אותה מה באמת הולך כאן״ אני מסביר.
אני שם לב לערעורים שרצים לה בראש, היא שוקלת את המילים שלי בכבידה.
דילן מרימה את ראשה אלי במהירות, ״בוא נשכיר מקום, נחזור לכאן בלילה, נבחן את הכל מהצד״.
הלב שלי עומד להתפוצץ מהמחשבה שליה הולכת לעבור עוד לילה לבדה,
אך אם זה הסיכוי שלי להבין מה קורה פה - שווה את הסיכון.