הרס עצמי - Self Destruction

כאב

אני משתגע.
אני מכיר את הבחורה הזאת רק כמה ימים והיא כבר מצליחה להשפיע עלי בצורה כזאת, הזוי מבחינתי.
אני שונא את זה, אני שונא הכל.
התחושה הזאת,
אתה מרגיש שהלב שלך נתלש מהמקום,
איך היא יכלה לעזוב? היא בעצמה אמרה שנעבוד על זה, שנלמד אחד את השניה, היא התחרטה?
עשיתי משהו שגרם לה ללכת?
ברור שעשית, אחרת היא הייתה כאן איתך.
אני מנסה בפעם האחרונה לצלצל לליה,
אך כמובן זה שוב מוביל אותי למענה הקולי - ״נא להשאיר הודעה לאחר הצלצול״.
אני נכנע לרגש ומשאיר הודעה,
״ליה.. לכל הרוחות, אם הייתי יודע שככה זה יסתיים לא הייתי נכנס לזה מלכתחילה, למה עשית את זה לעזאזל?״ אני מאגרף את הידיים, מנסה לשלוט בזעם שעומד להתפרץ החוצה, ״איפה את? רק אתמול אמרת שאת רוצה את זה, אמרת לי לצאת האזור נוחות שלי, זה כל מה שאני מנסה לעשות.״ הקול שלי נחלש, ״באיזה זכות את עוזבת מבלי להגיד שלום?״.
אני מנתק את השיחה וזורק את המכשיר על הדלת, מערבות של רגשות נכנסת בי, אני עומד לאבד את זה.
בלי לבזבז זמן, הרמתי את הפלאפון והתקדמתי אל עבר האוטו, אני צריך לחשוב איך להשיג אותה, אני חייב למצוא אותה.
כשאני מגיע לבית הישן אני מבחין במכונית מוכרת,
קייטלין.
רק זה חסר לי עכשיו.
אני נכנס לבית, ״קייטלין?״ אני צועק,
לפתע היא מופיע מבעד למטבח, הפרצוף שלה רציני והיא מסמנת לי להיות בשקט,
מה לעזאזל?
״למה אתה לא זמין?״ היא שואלת בלחש,
״סיפור ארוך, מה את עושה כאן? חשבתי שסיכמנו משהו בפעם האחרונה שראינו אחד את השניה״
״פשוט תבטיח לי שלא תכעס״ היא משפילה מבט ואני כבר לא אוהב את הכיוון שהשיחה הזאת מובילה אותי.
״יקירי, איך גדלת!״
לא.
לא, לא, לא, לא.
הגוף שלי קופא, הלב שלי מגביר דופק והאוזניים שלי מסרבות לשמוע את הקול הזה.
״אני מצטערת כל כך, היא הכריחה אותי..״ קייטלין מנסה להסביר את עצמה ללא הצלחה, אני בכלל לא שומע.
המגע הקר של האישה המבוגרת על הכתף שלי מעיר אותי מהחרדה,
״שלא תעזי לגעת בי, גם לא בטעות״ אני מסנן.
המבט שלי נעול עליה,
שנים שלא התראנו אמא.
״אתה תמיד מלא בכעס, לא ניסית להשתנות אפילו בקצת״ היא אומרת כמובן מאליו,
״מעניין למה, הילרי״.
כבר כמה שנים שאני לא קורא לה ׳אמא׳, היא לא ראויה לכינוי הזה.
״אז ככה זה יהיה, לחשוב שאני ניסיתי להחליף גישה״ הקול הפגוע שלה רק מעיר לי את העצבים עוד יותר,
קייטלין שמה לב לרעידות שעוברות בגופי, ״אמא בואי נלך, נבוא בפעם אחרת, אין טעם להשאר כאן עכשיו״, תודה קייט.
״למה שנלך? אני בטוחה שאייס שמח לראות אותנו ביחד, משפחה מאוחדת״
בבקשה תגידו לי שהיא צוחקת כרגע.
״תעופי מפה״.
״אבל למ-״
״עכשיו!״ היא שואג עליה והיא נתרעת לאחור, העיניים שלה מונחות על קייטלין, מבקשות עזרה, אך אחותי הנאמנה לא נענת לבקשה שלה.
״גם ככה חשבתי לקפוץ לזמן קצר, נתראה בקרוב, בני היקר״, היא עוזבת בלי לחשוב פעמיים וקייטלין אחריה.

היום הזה לא יכל להסתיים בצורה אחרת?

המחשבה שיכולתי להחזיק את ליה בידיים שלי ולהרגע שולחת סכין ישירות ללב שלי, הילדה הזאת מוציאה בי צדדים שלא הכרתי בחיי,
ממתי אני כזה רגיש ומתמסכן בגלל בחורה?
אני צריך להתחיל לחשוב איך למצוא אותה,
ואני צריך להתחיל עכשיו.