בלפייר

פרק 38 - ביקור מפתיע

כמה דברים שהבנתי הרגע:
א. הקפה לא טעים.
ב. התעלפתי.
ג. האישה הזאת הכניסה סם הרדמה לקפה.
ד. אני חייבת לחזור ללואיזיאנה.

***

ברגע שהתחלתי להתעורר מן הסם, רוז קראה לי בעזרת הטלפתיה.
"אל תתעוררי. חכי עד שהיא תלך לשירותים."
"איפה כולם?"
"כאן."
"ואיפה אנחנו?"
"בבית קפה."
"ולמה סיממו אותנו?"
"כדי שיוכלו לכלוא אותנו והורונות יתחילו לבוא לכאן כדי להרוג אותנו. אחד אחד."

שתקתי. הייתי צריכה לחשוב קצת יותר לאיפה הלכנו. בית קפה צדדי שכמעט ואין בו אף אחד חוץ מאיתנו בסמטה צרה ואפלה?
נו באמת.
"אוקיי כולם, עכשיו אחרי שכולם התעוררו, בואו נקום בזהירות."
קמנו, בזה אחר זה.
בעיה אחת: אני גבוהה מדי.
תוך כדי כך שהתיישבתי לישיבת שפופה והתכוונתי לקום, התנגשתי בפנים של השולחן. לא שמתי לב אפילו שאני מתחת לשולחן. מיד, שמעתי מילים בסינית כמו: "חיצ'י גוסינטאה?"
"פולפול ננה."
זה לפחות איך שזה נשמע.
הצבע אזל מפניי כשהאישה ועוד אדם שכנראה עובד שם יצאו, היא מהשירותים והוא מהמטבחון. "רוצו!" איירן צעק. לקחתי את ידה של רוז ופתחתי בעוצמה את הדלת. רוז ואני רצנו לימין, ואיירן ונרו לשמאל.
"ניפגש! בגן חיות!" נרו קרא לי.

הסתכלתי עליו רץ, רחוק ממני.
ולמען האמת, אני לא בטוחה שניפגש.

***

רוז ואני רצות.
קופצות מעל פחי אשפה, דרך חבלי כביסה בסמטה, מתנגשות בהומלסים, עניים ואנשים מפוקפקים. הסמטה נעשית צרה מרגע לרגע, ומנקרת בי תחושה שעוד מעט היא נגמרת. באיזה שהוא שלב, רוז קורסת. אני רואה את העובד האחר מתקדם לעברנו במהירות.
רוז עוד לא התרגלה ממש לרוץ וללכת עדיין, אז העמסתי אותה על הגב שלי.
המשכתי לרוץ. נשרטתי מזכוכיות שבורות, ויכול להיות שרוז דיממה מעט. אבל זה לא הזיז לי, כי הבעיה הגדולה היא, שהגענו לקצה.
האדם רץ לעברנו בקצב מהיר יותר, ועכשיו היה נדמה לי שראיתי את צבע עיניו. אבל לא התעמקתי בזה.
התחלתי לטפס על הפחים הירוקים הגדולים. נאחזתי באדנות של החלונות והן שימשו קרקע קטנה בשביל עמידה. הרגשתי שעוד שנייה אני נופלת, מהכובד של רוז, אבל אז, עלה לי רעיון קטן כדי שיהיה לי יותר קל. בלי שאף אחד יראה, התכתי חלק קטן מהבניין שעליו טיפסתי. נשפתי עליו את נשימתי הלוהטת, שיכלה לשרוף שדה שלם. ניסיתי לעצב את זה בצורת מדרגות. מספיק טוב בשבילי.
הבטתי למטה, האדם התחיל לטפס.
עליתי במהירות במדרגות. הסתמכתי על זה שהוא לא יצליח לעמוד על מדרגות שזה אתה חוממו בלהבות הכי חזקות שיש.
רצתי על הגג. לרוע מזלי, הגג היה משופע, ולא היה שטוח. אז נאלצתי לרוץ בזהירות - כלומר ללכת.
הגעתי לקצה הבניין. ולהפתעתי, ראיתי את האדם מאחוריי. הוא תפס את צווארי ומשך אותי אליו. "תפסתי אותך."

עכשיו קלטתי את צבע עיניו בחטף.
זה הדארק הראשון, שהיה של ורונת האש.

***

צחקתי. הוא הביט בי מבולבל.
"לא היום, חבוב."
זינקתי לעבר הבניין הבא, והתגלגלתי עליו בחבטה שהעיפה כמה רעפים. צרחתי מכאב, כל הלחי הימנית שלי נפצעה, ודם החל לזלוג בכמויות.
אם אני אמצא את הגן חיות, אני אוכל לקפוץ על הבתים ולהגיע ישר אליו!
הבעיה הנוספת היא שאני לא רוצה שהדארק הזה יגיע לשם ויגלה את מקום המחבוא שלנו.
הסתרתי את רוז מאחוריי ארובה. היא הביטה אליי בדאגה, "בלפייר..."
"אל תדאגי," אמרתי לה. "אני אכסח לו את התחת."

חזרתי על עקבותיי והלכתי לקצה שממנו קפצתי. אבל הופתעתי לראות את העובד לא שם. בטח התאבד או משהו. ואז, יד נאחזה בנעל השמאלית שלי. היא נאחזה בחוזקה ברגלי ומשכה אוצתה למטה.
הוא זרק אותי לתוך חדר בבניין דרך חלון פתוח. ונכנס לשם מיד אחריי.
החדר היה ריק, פרט לכיסא עם שלוש רגליים, לצד שולחן סלון ישן, ומיטת יחיד שמה שנשאר ממנה היה רק השלד של המיטה.
שכבתי, מקופלת מכאבים על הרצפה. הוא נעמד מולי.
"ברצינות. את לא זוכרת אותי?"
וזאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הבטתי בו.
מכל האנשים.
דווקא עכשיו?
זה לא יכול להיות.
אבל הוא אנושי לגמרי, מתי נכנס לתוכו דארק?
"השם ישמור." אמרתי בלחש.

"מייקל?"

"מה אתה עושה פה? איך? למה?"
"זה לא רלוונטי עכשיו. את רק צריכה לדעת,
אני ואת אוייבים עכשיו. את תביני, ותקבלי תשובות לשאלות, אחרי שאעלף אותך."

---
מצטערת על העיקוב מיום חמישי... הייתי במשבר כתיבה ולא ממש ידעתי מה לכתוב, וגם היו כמה בעיות טכניות...
מקווה שזה מספק אותכם ואתם במתח אקסטרים!
תהנו מהחופשה!
ולמי שבא לעולמות, נתראה ביום השני :)
תמוז