החלק האחרון בהחלט. ♥
-
לפני יונתן הייתי ליבי. רק ליבי.
נערה בת שבע עשרה שחוותה שיברון לב אחד, התגברה עליו וחשבה שהיא כבר ראתה הכל.
אבל לא אחרי יונתן.
החיים אחרי יונתן לא נראו אותו הדבר.
בחיים שאחרי יונתן כבר ידעתי מה זה כאב, כאב אמיתי. לראות את החבר הכי טוב שלך מת לך מול העיניים, או לראות את הבן אדם שאת הכי אוהבת סובל ומאבד את עצמו. ולא משנה מה, החיים ממשיכים.
לפעמים כדי לרפא את הפצע ולהקל על הכאב, נדרש עוד כאב, עם כל האירוניה שבדבר. אהבתי את יונתן יותר משמילים יכולות לתאר, ועם כמה שזה כאב, שחררתי אותו.
חודשים ארוכים של שתיקה ומרחק שלמדתי לקבל כי זה מה שיונתן היה צריך, להתרכז בעצמו, בלי הסחות דעת ובלי התחייבויות קודמות.
יונתן עבר תהליך טיפול וגמילה ונפגש באופן קבוע עם פסיכולוגית שעזרה לו להתמודד עד כמה שאפשר עם הפוסט-טראומה וההתמכרות.
וזה היה כל מה שידעתי. לא ידעתי באיזו שעה הוא הלך לישון בלילה או באיזו שעה התעורר בבוקר, לא ידעתי מה הוא אכל באותו יום או מה הוא עשה, מה העסיק אותו באותו יום או על מה הוא חשב. והחיים המשיכו. כדור הארץ המשיך להסתובב והשמש עדיין זרחה במזרח ושקעה במערב, גם אם לא היינו יחד תחתיה.
גם החיים שלי המשיכו, אמנם בעל כורחי אבל זה היה בלתי נמנע.
חזרתי לשגרה של עבודה וחברות שכללה ברובה את עינב, שאמנם לא סבלה מפוסט-טראומה או התמכרות אך בהחלט חוותה משבר נפשי שליווה אותה לאורך זמן רב. היא איבדה את אהבת חייה ולי לא הייתה שום דרך לרפא את הפצע שהמוות של טל השאיר, אלא יכולתי רק להיות שם בשבילה ולא לתת לה ללכת לאיבוד, כמו מה שלמרות כל המאמצים, קרה ליונתן.
באותו הזמן גם סיימתי את הלימודים בתיכון והתכוננתי לקראת הגיוס לצבא שהיה במרחק של שישה חודשים. עברתי את המיונים לתפקיד מדריכת כושר קרבי שכל כך רציתי עוד מהימים בהם התאמנתי בקבוצת כושר עם טל ועינב, ולמרות החודשים הקשים שעברו עליי, השתדלתי להאמין שהדברים מתחילים להסתדר.
לימים גיליתי שאחרי חודשים ארוכים של שיקום שכללו פיזיותרפיה, בדיקות גופניות, טיפול פסיכולוגי, ובדיקת כושר לשירות, וכן עיקשות ומאמצים מרובים, יונתן חזר לשרת בצבא.
כמובן שלא הכל היה ורוד ויונתן לא יכול היה לחזור לשרת בסיירת אגוז לאחר שסבל מפוסט-טראומה ואף מפגיעה גופנית שהורידה את הפרופיל שלו, אך הוא נשאר בקשר הדוק עם החברים מהסיירת גם כשהמשיך לדרך חדשה. הוא יצא לקורס חובשים ושובץ בבסיס בצפון הארץ כפי שרצה, ולימים אף התקדם להיות החובש הבכיר בגדוד.
אז החיים שלנו המשיכו, כל אחד בנפרד. אבל הם מעולם לא חזרו להיות כפי שהיו.
החיים שלי אחרי יונתן היו שונים בתכלית.
למדתי הרבה על עצמי ועל החיים, ובעיקר למדתי על אהבה.
הזוגיות של יונתן ושלי לא הייתה מושלמת, ובעיקר מלאה במהמורות בדרך, אבל תמיד היא הייתה גדושה באהבה.
אהבה היא לא מה שתמיד מכרו לנו בסרטים, וגם את זה למדתי בדרך הכואבת. אהבה היא לא תמיד פרפרים בבטן, ולא תמיד ורודה ומלאה בנצנצים וחדי-קרן, וגם האהבה שלנו לא הייתה כזו, אבל דווקא בזמנים הלא-פשוטים היו התמיכה והנאמנות, והעובדה שלא מרימים ידיים כשקשה. והיה קשה.
אבל גם כשהיה קשה היה טוב, כי זה פשוט היה זה.
האושר שהסבה לי רק הנוכחות שלו לידי, גם אם הוא נכח שם בשקט מופתי, כזה שהיה חלק ממנו, והידיעה שאנחנו לא צריכים מילים כדי להבין אחד את השנייה.
בדיוק כמו היום בו התייצבתי בלשכת הגיוס, מלווה במשפחה וחברים, ושם הוא חיכה לי.
בשקט, רק עיני דבש שמביטות בי וחיוך קטן בלתי נמנע כשמבטינו נפגשו ושנינו ידענו שהגיע הרגע, והנה, הדרכים שלנו הצטלבו שוב.
YOU ARE READING
אחרי יונתן
Romance- סיפור גמור - ליבי הררי אמנם רק בת שבע-עשרה, אבל היא כבר מזמן לא ילדה. ליבי כבר למדה דבר או שניים, נכוותה מאהבה ולמדה איך להגן על עצמה, היא יודעת לעמוד על שלה, ויותר מכל, ליבי כבר יודעת מה היא רוצה. כשליבי פוגשת את יונתן, היא יודעת טוב מאוד שכל מה...
