ביום למחרת שוב התעוררתי למיטה ריקה, בלי זכר ליוני. עדיין הייתי מבועתת ממה שהתרחש אמש ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. חלק קטן בי קיווה שזה היה מקרה חד-פעמי ושהחלומות של יוני לא חזרו והפכו לביעותי לילה מזעזעים, והיה בי גם חלק שקיווה שאולי מישהו מבני המשפחה שלו שמע את הצעקות אתמול בלילה וכך לא אצטרך להתמודד עם זה לבד.
השעה הייתה שמונה וחצי בבוקר ואני מיהרתי להתארגן על מנת להגיע לשיעור בבית הספר בשעה תשע, לא מאחר שפתאום היה חשוב לי לא לאחר, אלא מאחר שהבטחתי לאיתמר טרמפ.
לקחתי את כל הדברים להם הזדקקתי לחדר המקלחת, שהיה האזור היחיד בקומת המרתף בו לא הייתי חשופה לעיני מי שבמקרה עבר במטבח או בסלון בקומה מעלינו, וכשפתחתי את הדלת אי אפשר לומר שהייתי מופתעת.
ממש כמו ביום קודם לכן, יוני ישב על מכסה האסלה כשגופו השתרך שם בעייפות וג'וינט בידו כשהעשן עלה מעלה ויצא מהחלון הקטן שהיה סמוך לתקרה.
"בוקר." אמר לעברי במבט שהיה קשה לפענח. "בוקר," השבתי כשתליתי את המגבת והבגדים שלי בחיפזון, "סורי, אני פשוט ממש חייבת להתקלח ולהתארגן בטיל, יש לי שיעור בתשע."
"את רוצה שאני אצא?" שאל בעיניים אדומות עייפות כשלקח שאכטה, לא קרוב לסיים לעשן. "לא, זה בסדר, אתה יכול להישאר,"
"אוקיי. זה לא מפריע לך?" הוא וידא. "לא," השבתי, "זה מפריע לך?"
"לא." יוני ענה בהחלטיות ואני סגרתי את הדלת מאחורינו והתחלתי להתפשט. לכאורה זו לא הייתה סיטואציה מוזרה או מלחיצה, אבל עבר מעל חודש מאז הפעם האחרונה בה היינו אינטימיים, ובאופן כללי מאז הריב שלנו והמוות של טל הכל הרגיש שונה. יוני לא היה אותו יוני שהיה פעם, ובטח לא אותו יוני שהיה איתי.
עיניו רפרפו על גופי באדישות ואני השתדלתי לנער מעליי את תחושת הפגיעות כשנכנסתי למקלחון השקוף, ואז הוא שב להביט באוויר בחוסר עניין כשעישן בשקט.
המים שזרמו מראש המקלחון הפרו את השקט לשניות אחדות, עד שיוני לבסוף הגביר את קולו מעל הרעש. "חשבתי שלא תכננת ללכת לשיעור היום."
"כן, לא התכוונתי ללכת אבל איתמר ביקש טרמפ אז אמרתי שאולי כבר כדאי שייצא מזה משהו."
"ממתי הוא צריך טרמפ לבית ספר," יוני תהה, לא באמת שואל, ואני עניתי, "סתם, הוא פשוט חזר אתמול ממש מאוחר בלילה ורצה לישון היום טוב בגלל האימון. כבר כמה ימים שהוא מתגנב באמצע הלילה, לא הבנתי מה הקטע."
"אה. בטח חוזר מבן." השיב באדישות ולקח עוד שאכטה.
"בן? מי זה בן?" שאלתי כשמזגתי סבון גוף לכף ידי. "החבר שלו."
"מה???" קראתי בהפתעה וכל הסבון זלג מבין אצבעותיי. "יש לו חבר??? איך עדיין לא שמעתי עליו?"
YOU ARE READING
אחרי יונתן
Romance- סיפור גמור - ליבי הררי אמנם רק בת שבע-עשרה, אבל היא כבר מזמן לא ילדה. ליבי כבר למדה דבר או שניים, נכוותה מאהבה ולמדה איך להגן על עצמה, היא יודעת לעמוד על שלה, ויותר מכל, ליבי כבר יודעת מה היא רוצה. כשליבי פוגשת את יונתן, היא יודעת טוב מאוד שכל מה...
