אחרי יונתן

פרק 15: טל גלעד כפרי

כבר היה אמצע הלילה כשהגעתי לבית החולים, ועל אף שליאורה ניסתה להניא אותי בטענה שיוני ישן, אני התעקשתי. הייתי חייבת לראות אותו.

"ליבי, מתוקה. מה שלומך?" ליאורה פגשה אותי בכניסה למחלקה בה יוני טופל וחיבקה אותי באימהות. נאנחתי כשחיבקתי אותה ואז הבטתי בעיניה העייפות.

"התחרפנתי הבוקר כששמעתי מה קרה, פחדתי שזה היה יוני. אבל אז כשהבנתי שזה טל..."

"זה איום ונורא, ממש אסון. הגעת ללוויה שלו?" היא שאלה כשצעדנו במסדרונות בית החולים. "כן. מזל שיוני לא היה שם... מה איתו?"

"בסך הכל הוא בסדר, היה לו הרבה מזל. הוא היה מאוד קרוב למוקש אבל לא מספיק, הפיצוץ העיף אותו אחורה והוא נפצע בנחיתה. יש לו זעזוע מוח קל וכמה סדקים בצלעות, אבל הוא שבר את הקרסול, שבר פתוח. הוא יצטרך להיות עם גבס בזמן הקרוב ואחר כך לעבור פיזיותרפיה כדי להגיע להחלמה מלאה." נשפתי בהפתעה. "הוא בטח מרוסק."

"נתנו לו הרבה משככי כאבים אז הוא ישן כמעט כל היום, אבל אם תשאלי אותי, החלק הפיזי הוא הבעיה הכי קטנה שלו."

"מה זאת אומרת?" שאלתי בבלבול וליאורה נאנחה. "אנחנו לא יכולים לדעת איך הוא יהיה כשהוא יתעורר ויתאושש ממה שהיה... יונתן איבד את החבר הכי טוב שלו, והוא היה שם כשזה קרה. כנראה שהוא ראה את זה, ובקלות זה יכול היה להיות הוא במקום טל." לבי התכווץ.

לטל היה קשה. הוא היה מחבק את יוני בלילה כדי לנסות להתגבר על הקשיים שלו, ובאותו הזמן עזר ליוני להתגבר על הסיוטים שלו, בהם חברים שלו מתים. ואז טל מת.

בשיחת הטלפון האחרונה שלי עם יוני, שאלתי מה עם טל. "הוא יהיה בסדר. אני שומר עליו." כך יוני ענה, לא היה לו מושג מה הולך לקרות.

ליאורה ליוותה אותי לחדר של יוני, ונשימתי נעתקה כשראיתי אותו.

הוא שכב שם, לבוש בחלוק של בית החולים, תחבושות שעטפו את גופו מבצבצות מבעד לחלוק ורגלו השבורה הייתה מגובסת. שריטות ושפשופים דהויים כיסו את גופו ואת פניו, ואינפוזיה הייתה מחוברת לווריד שלו.

גופו הצנום הוטל שם על המיטה, מסומם ממשככי כאבים, ואני הייתי אסירת תודה על כך שיישן ולא ראה את הבעת פניי כשראיתי אותו.

נשארתי לשבת שם עוד קצת עם ליאורה עד שגידי הגיע, מצויד בכל מה שהכרחי על מנת שיישארו לישון בבית החולים הלילה, ואז נפרדתי והבטחתי שאגיע גם למחרת.

בבוקר יום חמישי גררתי את עצמי החוצה מהמיטה, ועל אף הקושי שבדבר, הכרחתי את עצמי לעטות מסכה על פניי ולנסוע ליוני, מבלי להירתע מכל מצב גופני או נפשי בו יהיה באותו יום.

כשהגעתי לחדר של יוני בבית החולים הוא עדיין שכב שם, ממש כמו אתמול, בגוף חבול, כשרגלו המגובסת מוגבהת על ידי כריות. ליאורה שישבה לצד מיטתו מיד קמה לחבק אותי, אמרה שתיתן לנו כמה דקות לבד ועזבה את החדר.