אובססיה אפלה|| Dark obsession

פרק 22

*נקודת מבט-ברייאן*
(ה.כ- כדי שתזכרו איך ברייאן נראה למעלה)
תפסתי את אמילי לפני שקרסה על הריצפה.
הייתי חייב להשתמש במזרק עם חומר הרדמה בתוכו אחרת לא הייתי מצליח להרגיע את אמילי.

ולגבי לוק,טוב הוא כבר הולך לשלם על זה שכמעט והרס את התכנית שלי.

~חצי שעה לפני כן~
חיפשתי במבטי אחר לוק.
והינה מצאתי.

״א-אני מצטער באמת אני לא התכוונתי ל-להתקרב א..ו א..״ הוא לא הפסיק לגמגם.
״תירגע לוק,״ אמרתי גיחחתי והנחתי את ידי על עורפו בחוזקה.

״הכול בסדר אבל אתה יודע מה יכול להיות יותר בסדר?״ שאלתי.
״מ-מה?״ השיב חזרה לוק.

״שתתרחק מאמילי שלי. אבל בגלל שאני עוד זקוק לך לדבר אחד אז תצטרך להקשיב טוב טוב״.
״מ-מה אתה כבר צ-צריך ממני??״ שאל בלחץ.

״שתגרום לאמילי להגיע ליציאת חירום״.
*

~חזרה לשעה 21:30~
הכנסתי בזהירות את אמילי שלי למכונית.

התחלנו לנסוע אל הבית שלנו בעודי בודק מידי פעם במראות הצדדיות שהכול בסדר והשומרים שלי מאחוריי וכמובן שגם המכונית בה נמצא לוק.

ואיתו? כמובן שלא גמרתי אני מתכנן כבר שאם אמילי תקשה עליי הוא יהיה התכנית הגיבוי שלי.
*

לאחר נסיעה של שעה וחצי הגענו סוף סוף אל הבית.

בין לבין במהלך הנסיעה אני בדקתי שהכול בסדר עם אמילי ומוודא שהיא עוד ישנה ולא התעוררה.

אני לא רוצה בזה שננהל ריב בתוך המכונית באמצע הכביש ובמקרה יקרה משהו.

יצאתי מתוך המכונית ובדיוק ליאו התקדם לעברי ״ברייאן ארגנו את החדר שלכם״ ״תודה ליאו״.
״אממ מה בדיוק לעשות עם הפוץ?״(ה.כ-הכוונה ללוק חחחח).

״אותו תשימו בחדר ׳אורחים׳ ותוודא שמאוד ׳נוח לו שם׳ אוקיי״.
״אין בעיה ברייאן,״ בדיוק באתי לפתוח את הדלת ולהוציא את אמילי ואז ליאו הוסיף ״ובהצלחה לכם רומיאו ויוליה״.

גיחחתי.
אנחנו לא רומיאו ויוליה,אנחנו יותר מהם.
והסיפור שלנו לא יגמר לו ככה.
הוא רק מתחיל.
*

הרמתי את אמילי לחדר שלנו וכיסתי אותה עם השמיכה והלכתי למשרדי לבדוק שכל המידע על אמילי יועבר למקום אחר.
*

*נקודת מבט-אמילי*
קמתי במקום שאני לא מזהה,ולפי החרדה שלי החדר הזה אינו החדר שלי.

באתי לקום והרגשתי ביד שעוטפת את גופי.
הסתכלתי וראיתי שזה ברייאן.
אני מאוד מקווה שיש לו הסברים למה שקורה כאן.

מרוב כעס הרגשתי לחצים בראש ולא יכולתי יותר להישאר במיטה הייתי חייבת אוויר.
התחלתי להשתעל מחנק.

״אמילי,אמילי הכול בסדר?״ שאל ברייאן בלחץ לאחר שקם בגלל הרעש שגרמתי.
״א-אוויר אני,א-אני צריכה ל-לצאת!״ ניסתי לצעוק.

בשניות ברייאן הרים אותי למרפסת שצמודה לחדר והלך וחזר עם כוס מים וליטף אותי בגב ולחש לי לנשום לאט לאט.

מה שלא עזר ורק גרם לי לעצבים.
איך הוא מעז להביא אותי לכאן בלי לומר לי כלום ובנוסף להעז לגעת בי ולישון לצידי אחרי כל זה!.

לאחר שנרגעתי העפתי את ידו של ברייאן והוא הביט בי במבט לא מובן ועם זיק של כעס במצחו.
״איך אתה מעז לעשות את כל זה ואז להראות סימן של ׳דאגה׳ כלפיי?!״.

״אמילי תירגעי א-״ ״לא אל תגידי לי להירגע! אתה חטפת אותי! איך אתה מעז לעשות את זה?!״.
מבטו נעשה לכועס ושניה לאחר מכך הפנים שלי נעדפו הצידה והרגשתי לחץ על הלחי שלי.

הוא העז לסטור לי.
״א-אתה באמת עשית את זה הרגע?״.
״אמילי תקשיבי אני ל-״ ״לא אני לא מקשיבה! שלא תעז להתקרב אליי!״ ועשיתי את דרכי החוצה מהחדר המזורגג.

הלכתי במורד המדרגות והגעתי למקום שכנראה הוא הסלון.
לפתע ראיתי ציור של הפנים שלי תלוי באמצע הסלון.

כל מה שיכולתי להוציא מפי באותו הרגע היה
״מה לעזאזל..״.
*

מצטערת שלא עלה פרק כמה ימים פשוט היו לי מבחנים והיום יש לי טיול שנתי😃..