כשאני לבסוף נכנסת אל הרחוב שלי אני חשה הקלה עצומה. הנה, אחרי כל מה שעברתי וסבלתי הגעתי הביתה. ליבי פועם בחום בלתי צפוי כשאני חושבת על האנשים הישנים בבית. על כל אחד ואחד מהחברים הכי קרובים שלי, בני המשפחה האהובים שלי, שבטוחים שאני כבר לא בין החיים. ליבי מתכווץ ואני מחישה את צעדי. עם כל צעד שאני מתקרבת אל הבית אני חשה ביטחון גובר בי. תחושות הרדיפה והמחנק מרפות ממני ואני יכולה להתחיל לנסות לשחרר את ההרגל שטבעתי בעצמי להביט מעבר לכתפי בכל כמה דקות.
אני מגיעה אל שער הבית ופותחת אותו חרישית. להפתעתי אין מאבטחים, אז אני פשוט פוסעת בשביל אל ביתי שלי.
אני בולמת באחת כשאני שומעת צליל של דריכת אקדח קרוב לאוזני הימנית. אני עומדת ולא זזה. האם באמת הגיע הרגע לחשוף את עצמי? אחרי הרבה זמן במסווה אני מגלה שקשה לי לעשות את הצעד. לצאת מבין הערפל. אני מתכוונת להגיד למאבטח הסמוי שזוהי אני כשהוא מתחיל לדבר.
״מי אתה?״ הוא נוהם.
בבת אחת אני נאלמת דום.
ג'קסון?!
אני כמעט לא מזהה את קולו, והגילוי גורם לי לחוש פחד נורא. מה אם הוא המשיך הלאה? מה אם הוא כבר לא אותו ג'קסון שהשארתי מאחורי? הוא נשמע כועס כל כך... מלא בזעם ובעוד משהו שאני לא מצליחה לזהות...
״תגלה את עצמך!״ הוא חוזר ואני מציצה מבעד לכובעי ומגלה את עיניו של ג׳קסון שיצא מבין הענפים אל האור. הן נראות רחוקות ואטומות. לא העיניים הצוחקות והאוהבות שהתרגלתי לשקוע בתוכן.
בתנועת יד הוא מבהיר שאם לא אגלה את עצמי הוא לא יהסס לירות. אני מניחה שאין ברירה. אני מניעה את ידי לאט כדי לסמן לו שאין בכוונתי לתקוף. אני נושמת עמוק ומורידה את הכובע.
ג'קסון משתנק. ידו נשמטת למטה אך עדיין אוחזת באקדח הטעון.
״היי ג׳קס,״ אני אומרת בזהירות. אני מרגישה שאני לא מכירה את הג'קסון החדש והכועס הזה ואני לא רוצה להבהיל אותו.
צדקתי. למראי הקשיחות שבעיניו מתקשה עוד יותר. אני רואה איך הוא נאטם בפניי. פחדי התממש. הוא המשיך הלאה בלעדי, וכעת חזרתי והרסתי לו את כל התוכניות. אבל לצד תחושות העצב יש גם שמחה. הוא המשיך. אם באמת הייתי נהרגת, הייתי רוצה שג'קסון ימשיך לחיות כפי שחי לפני ואיתי. מלא להט וחיות ושבסופו של דבר ימצא את האחת שתעשה אותו מאושר.
"מי אתה?" הוא נובח.
"ג'קסון?! מי אני? אתה לא מזהה אותי?" לזה כבר לא ציפיתי. מה קרה מאז שנחטפתי? האם גם משפחתי שלי לא תזהה אותי?
"מספיק עם ההעמדות פנים. תחשוף את פרצופך האמיתי." הוא ממשיך בקול קר כקרח.
הוא לא מאמין לי! אני חושבת בבעתה.
YOU ARE READING
אגדת השמש
Fantasyדמיינו קו. על הקו עומדים כל האנשים שבעולם. מהרע ביותר לטוב ביותר. האדם הכי קיצוני בשורה הוא אני, ותפקידי לשמור על הסדר. לשמור על האיזון של הטוב והרע בעולם. רייבן חיכתה לרגע הזה מאז שהיא זוכרת את עצמה. עכשיו היא אמורה להתחיל את התפקיד שאליו התכוננה כ...
