אגדת השמש

פרק 17

כשאני מתעוררת, הפה שלי יבש וראשי ופועם בכאב. אני עדיין לא פותחת את עיני. אני רוצה שמי שזה לא יהיה, יחשוב שאני עדיין מעולפת, בזמן שאני למעשה אומדת את המצב.

אני יושבת על כיסא, וראשי שמוט על כתפי בצורה כואבת ולא נוחה. לאט אני בודקת במוחי את מצבם של שאר האיברים שלי. מנסה לחוש במה אני נוגעת.

ראש- כואב.

ידיים- קשורות. לא טוב.

רגליים- קשורות גם הן, כל אחת לרגל של כסא.

אני מנסה לחוש במה קשרו אותי, כדי להבין אם אני יכולה להמיס את החומר, אבל לא מצליחה. ראשי ממשיך לכאוב וגופי מתכווץ בתנועה בלתי רצונית.

"רייבן!" אני שומעת לחישה. "את ערה," הקול מוכר.

האנטר?

אני מוותרת על ההצגה ופוקחת עיניים. אני שוב מסתנוורת וממצמצת אל מול האור. אבל זה באמת הוא.

האנטר קשור על כיסא מולי ונראה גרוע יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותו- בסרטון מצלמת האבטחה.

אני מתעלמת ממנו ובוחנת את הסביבה.

"רייבן אני צריך שתקשיבי לי!"

אני נמצאת במן בונקר תת קרקעי. אני יושבת על כסא מתכת וידי ורגלי קשורות באזיקוני פלסטיק.

קל. יותר מדי קל.

בצידו של החדר מוצמד שולחן אל הקיר. שניהם מלאים בדפים, תרשימים ותצלומים. בבהלה אני מזהה באחת התמונות את אספן, צוחקת, כנראה בדרך לבית הספר. באחד אחר ניתן לראות את אלכס, סוחבת מצרכים מהמכולת ביחד עם מייקל. ואותי. בעיקר אותי. פני זועקות אלי מכל כיוון. פחד מתחיל לקנן בי, מקרר את עצמותיי.

חוץ מהשולחן והכסאות שעליהם אני והאנטר יושבים, החדר ריק מרהיטים. הקירות ערומים גם הם, למעט הקיר עם התצלומים.

"רייבן אני יודע שאת חושבת שאני בוגד. אני לא! תני לי להסביר!"

אני מזכה אותו במבט. "איפה אנחנו?"

"אין לי מושג, אני מצטער." הוא אומר לי.

"כמה זמן אתה כאן?" אני שואלת אותו.

"אני לא יודע. איזה יום היום?" הוא באמת נראה מבולבל. אני לא קונה את זה. משהו כאן חשוד.

"חמישי," אני עונה לו.

"אז..." הוא נראה חושב לרגע. "חמישה ימים." הוא מסכם בסוף.

"למה בגדת בנו? בי?" אני מנסה לשאול בקול נייטרלי, אבל הוא יוצא עם מלא כאב.

"אני מסביר לך, לא בגדתי!" הוא חוזר. אני לא מאמינה לו ומסובבת את הראש לקיר.

"רייבן בבקשה תני לי להסביר," הוא מתחנן.