הסיפור רוב הזמן מתרחש בשישי בלילה.(**רק כשהם נפגשים כל החברים של תום\ירדן).
״למה לא חזרת לאיפה שישבתם?״ היא שאלה שוברת את השתיקה שהייתה ביננו בזמן שהלכנו בשקט בחזרה לשכונה בה התגוררנו.
״שמת לב בכלל שהלכתי?״ היא הרי הייתה עסוקה כל כך בשיחה שלה עם ליאור שאני בספק אם היא שמה לב. לגמתי מבקבוק המים שהיה בידי כשעידן התעקש לקנות לי אותו במטרה שתרד לי הסטלה. אני לא מבין למה הוא נגד העובדה שאני שותה היום, זה לא חדש לו.
״היה קשה לפספס את זה שעברת לידי וליד ליאור עם האופנוע שלך.״ קולה היה מתחכם. אני חושב על העובדה שאני מכיר אותה כבר שתיים עשרה שנים, ולא יצא לנו לדבר יותר מכמה מילים פשוטות. בכל פעם היא פשוט הייתה נסגרת בחדר שלה או פשוט לא בבית.
״קר לך?״ בחרתי לשנות נושא. זה היה אולי אמצע הקיץ, אבל השעה הייתה 3 בלילה, והיה קריר בכל זאת וגם זה היה מספיק טוב בשביל לא להתעמק בכך שעברתי לידה בכוונה.
״כן אבל בקטנה, עוד שנייה אנחנו מגיעים.״ היא אמרה בביישנות, מסתכלת עליי. הצמדתי אותה אליי יותר, משפשף את הכתף שלה בניסיון לחמם. אני לבשתי בסך-הכל חולצה קצרה והיה לי קר בעצמי, ככה שהבנתי שקר לירדן שהיא עם גופייה. הבעיה במקום שאנחנו גרים בו זה שהכל פתוח. יש בניינים אבל עם זאת מלא עצים ככה שקר אפילו בקיץ.
״אז מה זה היה בינך לבין ליאור מקודם?״ החלטתי לשאול פתאום. הרי הסקרנות שלי לא גוועה והבנתי שעידן לא יכול לספק לי תשובות, אז הנה, שאלתי את ירדן בעצמי.
״כלום.״ היא ענתה בקצרה. אעלק כלום. ראיתי איך הם חייכו וצחקו וזה הזכיר לי את איך שאני וליאן הכרנו. במקום מסכן וזנוח שאנחנו יושבים ואני לא מפסיק להצחיק אותה. אני זוכר באותו הלילה החיוך שלי היה רק בגלל שהיא חייכה. זה היה עולה אוטומטית. החיוך שלה הייתה הסיבה שהתאהבתי בה כמו מטורף מלכתחילה. בכל פעם שהייתה מחייכת הלב שלי היה על 200. בעיקר אהבתי להיות הסיבה לחיוך שלה. לא היה דבר יותר מספק מזה.
״זה לא היה נראה ככה.״
״הוא פשוט התיישב איתי והתחיל לדבר, לא משהו מיוחד.״ היא הסבירה אך לא נשארה חייבת, ״ומה היה בינך לבין...? תזכיר לי איך קוראים לה.״ היא שאלה כשהיא מתכוונת לשירה.
״שירה?״ שאלתי מוודא, למרות שידעתי שאלייה היא התכוונה.
״אם ככה קוראים לחברה שלך...״ היא חייכה אליי, והעיניים שלה נצנצו בתאורה העמומה.
״היא לא חברה שלי.״ אמרתי ברוגז. שלא תחשוב ששירה ואני חברים וגם כי אין סיכוי בחיים שהייתי יוצא עם שירה. היא יותר מידי מכירה אותיבשביל שאני ארשה לעצמי להיות איתה. אני אולי מתנהג אלייה כמו זין אבל עדיין היא חשובה לי ואם נהיה חברים היא סתם תסבול מכל העניין הזה.
״טוב, זה לא היה נראה ככה.״ בקושי שמעתי את מה שהיא אמרה כשהיא מלמלה בשקט.
״מישהי פה מקנאה?״ בחרתי להקניט אותה מעט, נהנה דווקא מכך שהיא מתעניינת. אם זה לבחור בין שירה לירדן אז בלי לחשוב פעם אחת אפילו- הייתי בוחר בירדן. היא אמיתית ונשית, תמימה ולא מנסה לרצות אחרים. אני אוהב את זה בה ותמיד שהייתי אצל איתמר והייתי רואה אותה היא הייתה שקטה ונראית כמו ילדה טובה באמת, אפילו שהיא בקושי הייתה יוצאת מחדרה.
״היית רוצה.״ היא מחתה והסתכלה עליי בגלגול עיניים. המבטים שלנו הצטלבו והבטתי בענייה בהסתקרנות. היא יפה מידי. אני לא יכול להפסיק לחשוב על השפתיים שלה. אני עוד אנשק אותה, אני יודע את זה.
״אם אח שלך היא יודעשאני ככה מסתובב איתך...״ גיכחתי והוזזתי חתיכת שיער מפנייה.
״מה הוא היה עושה?״ היא שאלה בתמימות, כשמבטנו לא נעים אפילו סנטימטר זעיר זה מזו.
״הוא ישחט אותי במקום.״ עניתי, נזכר באיתמר שביקש ממני לשמור על ירדן ולא מעבר. כנראה שהמעבר הגיע, אני מניח שאני עושה וחושב יותר מידי.
״זה מצחיק שאתה שומר עליי מאחרים, אבל לא מעצמך.״ היא זרקה לחלל אוויר את המשפט הזה והנשימה שלי נעצרה. גם אני חשבתי על זה. איכשהו היינו כל-כך קרובים אחד לשנייה והתנוססתי מעלייה בגובה של בערך שני ראשים. החזקתי אותה קרוב בגלל שחיממתי אותה כשהלכנו ולא רציתי לנתק את המגע שביננו אפילו לא לשנייה.
״תאמיני לי שאני שומר אותך מעצמי יותר ממה שנראה לך.״ אמרתי את המחשבות שלי בקול ובמהירות התחרטתי. ״אני מצטער.״ אמרתי מהר מבין את מה שהרגע הוצאתי מהפה. ״בואי.״ אמרתי, מושך את ידה אחריי ומתקדם לעבר מקום הישיבה שלנו. אני עף הבייתה לישון, אני כנראה עדיין לא חושב בצלילות מספיק.
״סוף סוף חזרתם!״ נויה קראה מסתכלת על ירדן ועליי, ואז על ידינו המשולבות.
״ירדן. אני הייתי אמורה לחזור הבייתה ואימא שלי תהרוג אותי עכשיו.״ מאי לפתע נעמדה למולנו ואמרה בכעס. ירדן פירקה את האחיזה בין ידינו במהירות שיא. כאילו פחדה שעוד מישהו חוץ מנויה יבחין בעובדה שאחזנו ידיים. זה לא אמור להטריד אותי אבל, אנחנו לא ביחד ואני לא מרגיש אלייה כלום. מיותר אפילו לציין שהיא אחותו הקאנה של איתמר.
״זה באשמתי, הייתי מסטול והיא לא יכלה להשתלט עליי.״ תירצתי חצי אמת בשביל שהיא לא תטיח האשמות בירדן. מאי הייתה נראית כועסת ולא רציתי ליצור ריב בין השתיים שזו אשמתי.
״לא אכפת לי ממך, אכפת לי מהתגובה של אימא שלי.״ היא הסתכלה עליי במבט מזלזל. אלוקים יודע כמה שאני שונא בנות שחושבות את עצמן יותר מכולם, ובמיוחד אני שונא אותה. אני שונא את החוסר כבוד שלה ואת העובדה שהבת זונה הזאת חושבת שהיא רמה אחתמעל כולם.
״טוב מאי תרגעי, את יכולת ללכת הבייתה.״ ירדן אמרה מתיישת על הספסל ליד נויה, וכאילו משב רוח קריר עבר על כף-ידי כשהיא עזבה אותה.
״ירדן, מי היה במרכז?״ נויה שאלה מעבירה נושא במהירות. " היה משהו מעניין?" היא הביטה את ירדן מבט ארוך ורומז,
״הגדולים רק, לא מישהו מעניין.״ ירדן אמרה מסתכלת עליי ומורידה במהירות את מבטה, משיבה אותו בחזרה אל נויה.
״איפה כולם?״ שאלתי, מתכוון לחברים שלי כשראיתי שהם לא במקום הקבוע שלנו מה שהיה מוזר, כי עידן חזר עוד לפנינו וגם אם הוא יצא אחרינו הוא היה עם האופנוע שלי.
״תתקשר למאור הזה הוא צריך להחזיר אותי הבייתה.״ מאי אמרה לכיווני, ואני באמת לא מבין מי היא חושבת שהיא אבל היא עולה לי על העצבים.
״אני לא עובד אצלך.״ השבתי כשאני מסתכל עלייה בבוז. ״תבקשי יפה, לא כאילו אני חייל שלך.״ הוספתי כשירדן הביטה בי ברמיזה שאדבר אלייה יפה יותר.
״בבקשה.״ היא הוסיפה וגילגלה עיניים, כאילו עושה לי טובה. שלפתי את הפלאפון מכיס הג'ינס שלי והקשתי את הסיסמא, מחייג אל מאור שהיה כבר בשיחות האחרונות. אמרתי לו שיבוא וייקח את מאי וכך הוא עשה לאחר רבע שעה שנאלצתי לשמוע את הטמטום שלה מדבר בלי לסתום את הפה לרגע מזוין אחד.
-
״אתה לא צריך להיות מגעיל אלייה.״ ירדן הטיפה לי אחרי שמאי הלכה ביחד עם מאור בחזרה לבייתה.
״היא מעלה לי את העצבים יותר מידי זאתי.״ עניתי, מתיישב לידה ומדליק לעצמי סיגריה. אני מרגיש כאילו לא עישנתי שנה שלמה שבעצם עברו בסך-הכל שעתיים ורבע מאז הסיגרייה האחרונה שלי.
״יש לה את זה לפעמים, אבל היא יותר טובה מהחברות האלה שלך.״ היא הגנה על החברה שלה, משלבת ידיים ומביטה בסיגריה שמונחת בפי.
״הן לא שרמוטות סנוביות כמוהה.״ מחיתי, היא לא מכירה אותן ולא יכולה לשפוט אותן רק על רושם ראשוני. אני רואה את מאי כל לילה כשאנחנו יוצאים ולפי ההתנהגות וההליכה שלה אפשר להבין שהיא כן סנובית. אולי את השרמוטה סתם הוספתי בגלל העצבים.
״אחד, אל תקרא להשרמוטה. אתה לא מכיר אותה בשביל לקבוע את זה. שתיים," היא גיחכה בזלזול, "תום. אם החברות האלה שלך לא סנוביות אני לא יודעת מה זה סנוביות.״
״גם את סנובית.״ אמרתי מסתכל עלייה, מחליט מעט לעצבן אותה.
״איך בדיוק אני נהפכתי לסנובית?״ היא הסתובבה, הרימה את הרגליים שלה על הספסל ושילבה אותם (ישיבה מזרחית), מביטה בי ומחכה לתשובה.
״תזכרי בכל הימי שישי האלה, שהיית עוברת פה ואפילו לא מסתכלת אלינו. חוץ מהפעמים שאיתמר היה איתנו.״ אפילו את ירדן לא ממש סבלתי והייתי בטוח שהיא נהיית ככה כשהיא עם החברות שלה. כשהייתי אצלהם בבית חוץ מחיוך ו׳היי׳ קטן לא ממש היינו מדברים, בעיקר כי היא תמיד הייתה מחוץ לבית או נעולה בחדרה. לא הייתה לה התנהגות כזו בבית כמו שהיה לה בחוץ. אולי כי היא לא מרגישה ביטחון מספיק אפילו בבית שלה.
״אתה רציני?״ היא פערה את עינייה, ״אתם מסטולים כמו לא יודעת מה בכל לילה.״ היא אמרה קוטעת אותי בגיחוך. "כאילו, אין לכם משהו יותר טוב לעשות חוץ מלשתות?" היא שאלה ברצינות.
״יש אבל זה לא מעניין אותנו ל-כך. קיצור ירדן, את סנובית.״ המשכתי, שקלטתי שזה מעצבן אותה העובדה שאני קורא לה בכינוי המגוחך הזה.
״תום.״ היא שילבה ידיים,
״מה קרה? קשה לך לדעת שאת סנובית?״ צחקתי, נהנה לראות את הלחיים שלה נהיות אדומות. היא יפה כל-כך ודומה לאבא שלה יותר מידי. יש לה את העיניים שלו ואת התווי פנים והאף שלו. אם הוא לא היה כזה מטומטם אני בטוח שהוא היה מתגאה שהבת שלו כזו יפה.
״ואו, אני שונאת אותך.״ היא אמרה והמשכתי לחייך, עצבנתי אותה כמו שרציתי.
״אם את שונאת אותי- למה באת להחזיר אותי ביחד עם עידן?״ שאלתי, מת לדעת מה גרם לה להפסיק לשבת ולדבר עם ליאור או עם החברות שלה ולבוא דווקא אליי. אני במקומה לא הייתי טורח בכלל לקום וללכת ולנסות לעזור לעידן.
״כי עידן אמר שאתה שיכור ואין לך מושג מה אתה עושה, אז באתי. הוא ביקש עזרה איתך, לא חשבתי להגיד לו לא.״ היא ענתה בכנות. כנראה מתעלמת מזה שזה קצת מחשיד שעידן ביקש רק ממנה. הרי החברים שלי היו פה גם הם, הוא היה יכול לבקש מכל אחד. אבל לא התלוננתי, היא באה בסופו של דבר, בדיוק כמו שרציתי.
״אז דאגת לי.״ אם אני מחליט לעצבן- אני מעצבן עד הסוף. למרות שזו לא הייתי אמירה מקניטה. בהחלט שמתי לחשוב שירדן דאגה לי. ואני חושב על כמה זה מטומטם שזה מה שאני רוצה.
״זה רק בגלל שאתה חבר של איתמר.״
איתמר. כוסעמק. אני חבר גרוע, הבטחתי לו. מה אני עושה? אני יושב עם אחותו הקטנה בארבע בלילה בגן שעשועים, שמאחורינו כל הכוסות וודקה של הבנים והבנות. הכל מסביבנו בדלי סיגריות. אני יושב וצוחק איתה, ומת לנשק אותה. בעצם אני אפילו לא יודע מה אני מרגיש כלפייה. היא מבלבלת אותי, ואני לא יודע איך להכיל את זה. היא צוחקת איתי, ואז נעלמת. היא גורמת לי לחייך שהיא אומרת שהיא דאגה לי. וזין, השפתיים שלה לא יוצאות לי מהראש.
-
״אתה בטוח שאתה תגיע הבייתה?״ ירדן שאלה שהלכנו ביחד לכיוון היציאה מהגן,
״אחד ירדן,את הבת פה,״ אמרתי, ״אני אמור לשמור עלייך ולא את עליי. שתיים, את יודעת שאני יכול להתמודד עם כל דבר שיקפוץ עליי בחמש לפנות בוקר.״ חייכתי אלייה. מזכיר להבלי יותר מידי מילים את העובדה ששנינו היינו ביחד באגרוף תאילנדי ואת העובדה שזכיתי בכמה אליפויות. אני באמת יכול להתמודד עם מה שלא יקפוץ.
״צודק. אבל האמת שאני זאת ששמרה עלייך שיכולת לעשות שטויות ושתית כמו מפגר ולא יכולת לחזור הבייתה. תראה מה זה, כנראה שבכל זאץ אני בעצם זו ששומרת עלייך.״ היא נשענה על הקיר אבנים שהיה מאחורינו. ירדן לא שונה ממני, היא אוהבת להוכיח דברים ולעצבן בכוונה.
״ואני עוד הבטחתי לשמור עלייך.״ גיחכתי בציניות,
״מה באמת הקטע של כל ההבטחה הזו?״ היא שאלה, מביטה בי בעיניים תוהות וסקרניות. כנראה שהיא מודעת לקיומה של השיחה שלי ושל איתמר.
"אה את יודעת על זה?" שאלתי והיא הנהנה, ״ לא משהו רציני, אל תיבהלי. איתמר ביקש שאני אשמור עלייך בכל הימים שהוא בפנימייה בחופש, אז זה מה שאני עושה.״
״מה בקשר למה שאמרת לי מקודם? שאתה שומר את עצמך יותר ממה שנראה לי?״ היא שאלה בשקט, כשהיא מנסה למצוא את מבטי ולקבל תשובה כנה. האמת שהייתי בטוח שהיא תשכח מזה, זו הייתה אמירה טיפשית ואנחנו לא אמורים לדבר עלייה יותר מידי. זו הייתה פליטת פה שלי ושל היצרים המיניים שלי.
״תעזבי את זה.״ אני עונה לה, מנסה ומקווה שהיא תעזוב את הנושא. אני לא מתכוון להסביר לה שאני רוצה לנשק אותה או שאני חושב עלייה מעל ומעבר למה שאני צריך ואמור לחשוב. היא לא צריכה לדעת על המחשבות שלי. לא היא ולא אף אחד אחר.
״נו תום.״ היא דחקה בי. כנראה שלא סתם אומרים את הביטוי: 'התפוח לא נפל רחוק מהעץ'. הילדה הזאת עקשנית כמו אח שלה. כוסעמק אני והפליטות פה שלי. הייתי יכול להאשים את הוודקה אבל האמת שהמים עזרו וגם השתנתי, ככה שהייתי מעט פיכח בדרך חזרה בה הלכנו.
״כלום, הייתי מסטול ודיברתי בלי לחשוב.״ בכל זאת תירצתי. זה באמת לא אמור לקרות עכשיו. היא לא אמורה לשאול את זה ואני לא אמור ליצור איתה שיחות כאלה ואחרות.
״תום אל תהיה מעצבן.״ היא התחילה כבר לעצבן אותי. אמרתי לה כבר פעמיים שזה לא היה משהו חשוב והיא ממשיכה. אחת הסיבות לריבים שלי ושל איתמר היה העקשנות שלו שזיינה לי את הראש וגרמה לי להשתגע כל פעם מחדש וירדן לא רחוקה ממנו.
״ירדן די לזיין לי את המוח. אל תהיי ילדה קטנה ותתפסי על כל דבר.״ הרמתי את קולי יותר משחשבתי שאשמע.
״תרגע תום. בסך הכל שאלתי-״ היא התחילה לומר והפסיקה כשקטעתי אותה,
״אל תשאלי, ירדן. אם אני לא אומר לך כנראה שאת צריכה לסתום את הפה שלך, ולעזוב את זה בשקט." כעסתי פתאום. לא יודע למה זה עצבן אותי יותר משחשבתי. ירדן נבהלה מעוצמת הקול שהוצאתי עלייה, ואני יודע שאני אתחרט על זה. אני באמת יודע. אבל אין לי את העצבים ואת הכוח להתמודד עם זה עכשיו. אני עייף וכואב לי הראש. אני רוצה את המיטה שלי ולהתקלח כי אני מסריח מוודקה וסיגריות ובושם זול של נשים. כבר מלפני שלוש שעות רציתי כבר לחזור הבייתה ואני עייף מת. כנראה שבגלל זה אני גם עצבני ככה.
״אוקייי הבנתי. תירגע." היא זזה מהחומה שנשענה עלייה לפני דקה, ״אני אמשיך מפה לבד. לילה טוב.״ היא אמרה לא מסתכלת עליי, חוצה את הכביש ונעלמת מטווח הראייה שלי. הצד החיובי בסיפור הזה הוא שדיברתי אלייה מסריח עכשיו, אולי זה יעזור למנוע מאיתנו לדבר בפעם הבאה שניפגש.