הנחתי את ראשי על כתפו, עיניי עצומות ונשימתי איטית.
"אני הולך לרופא מחר, עוד בדיקת מעקב.." הוא אמר מחבק אותי "הכל יהיה בסדר" אמרתי ושילבתי את אצבעותיי באצבעותיו "אני מקווה" הוא נאנח מסתכל עליי, הרמתי את מבטיי אל עיניו והעברתי את אגודלי על לחיו "אל תפחד, אתה יכול לגבור על כל דבר, אתה חזק" הוא רכן קרוב יותר אליי ונישק אותי באיטיות.
"איימי, גם את אל תפחדי" הוא אמר מביט בעיניי "אני לא, כל עוד אתה לא תפחד" במשך שניות רוכות הסתכלנו אחד על השנייה מבלי לומר דבר, אית'ן משך לחיבוק ופשוט ישבנו שם, מחובקים, מסתכלים על השקיעה.
"איימי, למה אני?" הוא שאל בעודו מתנתק מהחיבוק "למה מה?" שאלתי בבלבול "למה, מתוך כל הבנים שיכולת לבחור, את בחרת בי? יכולת לבחור בלוגן פול (מצחיק אותי שהכותבת בחרה בלוגן לול- מזכירה לכם שאני רק מתרגמת -הערת המתרגמת) הקפטן של קבוצת הפוטבול, או ארון קרפנטר אחד הילדים היותר פופולארים וחתיכים בבית הספר. אני קראתי לחברה הכי טובה שלך כלבה ו.." קטעתי את דבריו "אית'ן גרנט דולן, בחרתי בך כי אתה חזק ונאמן, מבחינתי אתה יותר שווה מהקפטן של קבוצת הפוטבול והכי חתיך שראיתי. אני לא צריכה אף אחד אחר כי יש לי אותך. גרמת לי להרגיש כמו הילדה הכי יפה בעולם, אף אחד לא גרם לי להרגיש ככה אי פעם. נתת לי להיות עצמי מבלי לחשוב יותר מידי ולדאוג מה יהיה אם לא תאהב אותי כמו שאני. אני אוהבת אותך." הוא חייך ונישק אותי "אני אוהב אותך".
ישבנו שם עוד כמה זמן לפני שירדנו למטה. הוא לקח אותי למעיין רחבת ריקודים כזו "אפשר לרקוד איתך?" הוא שאל בחיוך מתגרה "כן" צחקקתי. ליפפתי את ידי מסביב לצווארו והוא אחז במותניי. לא הייתה לנו מוזיקה אבל היה לנו אחד את השנייה.
אני חושבת שזה היה הרגע שידענו שאין דבר שמשנה כל עוד שנינו שמחים ונמצאים פה אחד בשביל השנייה, לא מחלה ולא שום דבר אחר.
זזנו מצד לצד באיטיות, הנחתי את ראשי על כתפו ועצמתי את עייני "תודה" הוא התחיל לומר "תודה שהפכת את השבועות האחרונים לשבועות הכי טובים בחיים שלי. תודה שגרמת לי להרגיש בן אדם טוב יותר. תודה שהכנסת שמחה לחיים שלי וגרמת לי לחייך בכל פעם שחשבתי עלייך" חייכתי אליו חיוך גדול ואמיתי "מתי שרק תרצה"
------------
אני יודעת שלא הייתי פעילה בזמן האחרון ואני ממש מצטערת.. כפיצוי הפרק הבא עולה גם הוא היום :)
אל תשכחו להצביע בכוכב למטה ולהגיב ;)
XOXO