"בגדת בו?" גבותיי התרוממו לקו השיער שלי בפליאה.
היא הנהנה ומשכה באפה לפני שפרצה בעוד בכי.
היה קשה טיפה לרחם עליה כשהבן אדם שהיא בגדה בו הוא אחי הגדול.
"נעה תסבירי לי מה קרה. בגלל שאנחנו חברות אני אנסה להקשיב לך אבל אני לא יכולה להצדיק את מה שעשית." ניסיתי להתנהג בהיגיון ובבגרות במצב הזה. התיישרתי בזהירות, כשאני שמה לב שאני לא מזיזה את אדיר הישן, והתכוננתי למה שאני עומדת לשמוע.
היא לקחה נייר מהשידה וקינחה את אפה לפני שהרימה בחשש את ראשה אליי ומיד הורידה אותו והבהתה באצבעותיה ששיחקו אחת עם השניה בלחץ.
"לפני שנה, היה לי חבר. הוא לא היה בן אדם טוב, בלשון המעטה. הוא היה מסתבך בצרות ועושה מה שבזין שלו ואני אהבתי את זה. אהבתי אותו. הייתי נשרפת מהמגע שלו. הוא היה מטריף אותי, גורם לכל החושים שלי לעקצץ." האוויר התרוקן מגופה הקטן. הסתכלתי על אדיר והכרתי היטב את התחושה הזאת.
"הייתי נגררת אחריו לצרות שלו, למועדונים, לישיבות של העבריינים, הוא עשה סמים כל הזמן אבל אני לא הסכמתי לעשות סמים, זה הגבול האדום שלי.
את מבינה, לסבתא שלי, זיכרונה לברכה, הייתה מחלת נפש. היא לא הייתה משוגעת או משהו כי היא הייתה על כדורים. ומחלות נפש הרבה פעמים מועברות בגנים, מה שאומר שגם לי יכולה להיות מחלת נפש ופשוט עכשיו היא רדומה. וסמים מעוררים מחלות נפש רדומות. ולא רציתי להפוך למשוגעת או לחיות על כדורים כל החיים שלי." היא לקחה עוד נייר וקינחה את אפה שוב. הדמעות עדיין המשיכו לזלוג על לחייה בשקט.
ליבי יצא אליה אך לא נתתי לזה להיתבטא כי ידעתי שאני צריכה להישאר כמה שיותר מרוחקת מהמצב כדי לא להיתקע ביניהם.
"לילה אחד, הוא הסניף המון. כאילו, ממש המון. וזה חירפן אותו. הוא השתגע מכל דבר והתפרץ על כל מי שהיה מולו. כולל אני. הוא ניסה להרביץ לי ואני התחמקתי וברחתי ממנו. ניתקתי אותו מהחיים שלי לגמרי. החלפתי מספר ולא הייתי בבית כמעט אף פעם למקרה שהוא יבוא לשם. זה היה השלב שבו התחלתי, את יודעת..." עיניה שוטטו על התקרה בחוסר נוחות. " לישון אצל בן אחר בכל לילה. הם היו נותנים לי מקלט, גם אם זה ללילה אחד.
והוא וויתר. הוא הפסיק לבוא לבית שלי או לבית ספר או לחפש אותי ברחובות ושמעתי שהוא עזב את העיר. כנראה הוא הסתבך עם המשטרה.
בקיצור, הוא חזר לעיר. והוא בא לבית שלי. הכל חזר אליי. הרגשות, המחשבות עליו, הכל חוץ מהכעס עליו. לא זכרתי מה הוא לא עשה נכון עד הרגע ששכבנו במיטה שלי, ערומים, והוא סידר לעצמו שורה ושאל אותי אם אני רוצה. התלבשתי ורצתי משם הכי מהר שאני יכולה.
הלכתי אלייך אבל את כבר היית במועדון ונתקלתי בנטע. נשברתי עליו ובכיתי. ואז סיפרתי לו הכל. כל מה שסיפרתי לך. זאת אומרת, את מה שהוא היה מוכן לשמוע. לא שאני לא מבינה אותו. אני גם לא הייתי מוכנה לשמוע את עצמי. ואז הוא סיפר לי על הפיגוע והתעקשתי לבוא איתו חזרה לפה.
אני כזאת טיפשה!" היא הזדעקה ושמטה את ראשה על המיטה שלי בבכי.
"אלוהים נעה, מה עשית?"
***
"היי ילדה... איך את מרגישה?" אבא שלי נכנס אל החדר. רגע מה?
אבא שלי? אבא? שלי?
התיישרתי במהירות במקומי בהפתעה והתקפלתי בכאב כשהפציעות שלי אותתו לי להירגע.
"היי היי, לאט." אבי מיהר לצידי והגיש לי כוס מים.
"תודה." לקחתי אותה בבלבול.
לא דיברתי עם אבא שלי כבר, חודשים? וואוו.
מה אמא הייתה אומרת על זה? ידי נשלחה אל הקעקוע הקטנטן שעל מותני וליטפה אותו בהיסח דעת.
הרגל שפיתחתי כשאני מהורהרת או חושבת עליה.
הוא התיישב על הכיסא שליד מיטתי, הכיסא שלפני כמה דקות נעה ישבה עליו.
הסתכלתי עליו וזעתי טיפה באי נעימות.
לא זיהיתי את האדם שישב מולי. לא ידעתי איך להתנהג איתו או מה להגיד.
"אני, אני מצטער. על מה שקרה לך, ולחבר שלך," הוא מילמל.
"זה בסדר, זה לא אשמתך." אמרתי בשקט.
האוויר בינינו היה כבד ולשנינו היה מביך.
"אוי, אני, אני יכולה לחזור אחר כך." נעה עמדה בפתח החדר עם שתי כוסות קפה בידיה ופנתה כדי לצאת ולחזור על עקבותיה.
"לא לא! זה בסדר." הוא קם מהכיסא במהירות. נעה הסתובבה על עקביה לאט והיה נראה שהיא לא כל כך יודעת מה לעשות עם עצמה.
"אני צריך לחזור לעבודה, אני אתן לכן להשלים פערים או, לדבר. אני שמח שאת מרגישה טוב מתוקה." הוא לקח את הז'קט שלו שתלה על גב הכיסא ובהיסוס הושיט אליו את ידו אך התחרט והחזיר אותה לחיקו לפני שיצא במהירות מהחדר.
"מה קרה פה כרגע?"