תמיד היה אותך

תמיד היה אותך- אוף (פרק 30)

פרק 30- אוף
"היי." נכנסתי לאוטו המבריק בשקט.
המושב היה חם כאילו מישהו ישב עליו שניה לפניי.
מבוכה קלה החלה להתפקע בתוכי ואני ניסיתי לגרש אותה ממוחי.
"היי." הוא סינן בין שיניים חשוקות. אפילו לא הסתכל עליי.
הסתכלתי עליו.
תווי הפנים שלו לא שידרו נוחות כתמיד וידו לפתה את ההגה בחוזקה בעוד השניה משתפשפת במכנסיו בחוזקה.
היה מוזר לראות אותו ככה. הוא היה כמעט... כועס.
התלבטתי אם לשאול אותו אם הוא בסדר אבל לבסוף החלטתי שזה קרב אבוד.
אני לא מעוניינת לשמוע עליו.
הוא סתם טרמפ לעבודה. זה הכל. אני צריכה להישאר מנותקת.
היישרתי את ראשי ובהיתי בעצים החולפים על פנינו כאשר אנחנו נוסעים.
ציפיתי להרגיש את מבטו עליי כמו תמיד כשעצרנו לרמזור אך להפתעתי הוא לא הניע את עיניו לשניה אפילו.
תחושה מוזרה ולא נעימה התווספה למועקה התמידית שעל בית חזי.
אכזבה אולי?
אין מצב. מה אכפת לי אם הוא מסתכל עליי או לא.
לא. לא אכפת לי.
הוא עצר בחריקה ליד המועדון.
"תרדי. אני אבוא עוד מעט." הוא אמר.
"למה?" השאלה נפלטה מפי.
שיט. מה את מתעניינת ימפגרת?
"אני צריך לעשות משהו." הוא הסתכל עליי בפעם הראשונה במבט קשה והחזיר את מבטו קדימה מחכה שאשים פעמיי אל המועדון.
"הכל בסדר?" שאלתי בהיסוס.
פאק.
"אמרתי לך לרדת לוטם! אני אבוא מאוחר יותר!" הוא התפרץ בעצבים.
הוא עצם את עיניו ונשם עמוק.
פגועה ומבולבלת פתחתי את דלתי וטרקתי אותה בחוזקה אחריי. למה אני פגועה מהאידיוט הזה בכלל?
נכנסתי אל המועדון מנסה להירגע לפני שאצטרך להיפגש עם איציק ולדון איתו על המשך העבודה שלי.
אדיר או לא אדיר, אני צריכה את הכסף הזה ומתבגר חרמן ומתוסכל אחד לא יעצור בעדי.
קלאסיקות רוק משנות השמונים נשמעו ברמקולים בווליום גבוהה. טיפוסי.
עליתי היישר אל משרדו של איציק.
"כן!" נשמע קול מתוך המשרד לאחר שדפקתי על הדלת.
נכנסתי לחדר והתיישבתי ישר על הכיסא.
"את מקבלת משכורת כל ראשון בחודש. מזומן. המשכורת מינימלית, אז מה שמשלם לך פה זה הטיפים. אם תעשי עבודה טובה, תעשי הרבה כסף, פשוט. את עובדת ארבעה ימים בשבוע, שלישי חמישי שישי ושבת. ימיי רביעי, ראשון ושני המועדון סגור. את צריכה להיות כאן בתשע וחצי, המועדון נפתח בעשר. קריאה אחרונה בשלוש ואתם צריכים להישאר עד אחרון הלקוחות. אם את מחלקת משקאות בחינם לחברים שלך או משתכרת בזמן עבודה, את מפוטרת." הוא הסביר במהירות ללא הקדמות והגיש לי דף שבהם כתובים כל הפרטים.
"תעודת זהות." הוא אמר ופשפש במסמכים הרבים שנחו על שולחנו המבולגן.
הוצאתי מתיקי את תעודת הזהות והנחתי אותה מולו על השולחן.
הוא לקח אותה והניח אותה במדפסת, לוחץ על כמה כפתורים.
המדפסת החלה להשמיע קולות מכניים והוא בינתיים פשפש במגירות.
"תמלאי את זה." הוא הניח דף ועט לפניי.
לקחתי את העט והעברתי את עיניי ברפרוף על האותיות המודפסות בדיו שחור.
עיניי נתקעו על קו אחד קטן ושחור.
'שם האם'.
אני אמורה לכתוב אותה גם אם היא מתה?
מזה יעזור לו הפרטים שלה אם היא לא פה?
אבל אם אני לא אכתוב הוא ישאל שאלות.
מה אני עושה עכשיו?
טוב, אני אכתוב, ואשתדל שלא יקרה לי כלום במהלך העבודה.
כן, זה נשמע לי כמו תכנית.
תכנית מטומטמת אבל תכנית.
שם האם: נגה אשרת.
שם האב: ירון אשרת
מספר טלפון: 0543519923
מספר טלפון לשעת חירום: נטע- 0523805467
ת.ז.: 593025719
קופת חולים: מכבי
אלרגיות: שקדים
הנחתי את הדף על השולחן ודחפתי אתו במעט אל איציק כדי שיראה שמילאתי את הפרטים במלואם.
"יופי, עכשיו לכי לעבוד. תתקשרי למספר שמודבק על הטלפון למטה ותקישי את המספר עובד. את צריכה לעשות את זה כשאת נכנסת וכשאת יוצאת.״ הוא הושיט לי את תעודת הזהות שלי עם כרטיס קטן שכתוב עליו כמה מספרים בכתב יד מתחת לצמד המילים ' מספר עובד' ושירבט כמה דברים על הדף שנתן לי למלא לפני כן.
"תודה." אמרתי בשקט ויצאתי מהחדר.
אהבתי את ההתנהגות שלו.
הוא היה חד ולעניין. כמו שאני אוהבת וצריכה.
בלי בולשיט או ניסיון צבוע להיות נחמד.
ירדתי במדרגות וזרקתי את התיק שלי מתחת לדלפק בעודי נכנסת אל מאחורי הבר.
אספתי את שיערי והתחלתי לסדר את הכוסות במקומן כשאני מזמזמת לי שיר שנתקע בראשי. לא ממש זכרתי מתי שמעתי אותו אך מנגינתו הייתה קלילה והשרתה עליי מצב רוח טוב ככל שניתן. המועקה שבחזי כמובן לא תיתן לה לעשות מעבר להדמיה קלה.
"מנה כפולה בבקשה." אנג'י הניחה את ראשה על הבר בדרמטיות.
לקחתי את הכוס שהייתה בידי ומזגתי לתוכה את המשקה שמזגתי לה ערב קודם.
"היה לי ריב ענק עם נועם, אל תשאלי." היא אמרה וגמעה את הכוס בבת אחת.
שוב, התפלאתי איך גופה הדקיק מסוגל להכיל כזאת כמות של אלכוהול בבת אחת. כוחו של הרגל אני מניחה.
"לא שאלתי." אמרתי בייובש וחזרתי לנגב את הכוסות עד שהבריקו, מוציאה עליהם את התסכול היומי שלי.
"אני אספר לך בכל מקרה," היא התעלמה מדבריי.
"הגענו לבית שלו אחרי העבודה ואני הלכתי לשתות במטבח כמו תמיד. בדרך פגשתי את אח שלו הקטן שסיפר לי על איזה ריב שהיה לו עם נועם. אמרתי לו שהוא צודק במה שהוא אמר לו וכמובן באותו הרגע נועם נכנס למטבח. הוא התחיל לצעוק עליי שאני לא צריכה לקחת חלק בריב אחים, ושאם אני לוקחת חלק, כדאי שזה יהיה שלו. אז במקום ללבות את האש, הצעתי שנלך לישון ונדבר על זה בבוקר. ואז כשקמנו, אח שלו סיפר לי שהוא שמע לעצה שנתתי לו בנוגע לחברה שלו ונועם שוב התעצבן. לפני שעה בערך הוא שלח לי הודעה שהוא מצטער והוא רוצה לראות אותי. ואני כמו טיפשה אמרתי לו שכשהוא יתבגר שידבר איתי. כאילו, איזה מטומטמת הבן אדם אומר לך שהוא מתנצל ואת דוחה אותו באכזריות? בקיצור, שוב עצבנתי איתו והוא כנראה לא יבוא היום למועדון. איך מתגברים על דבר כזה? הוא ואח שלו בעחסים לא טובים בכלל וכל פעם שאני מדברת איתו הוא מתעצבן. מה הוא מעדיף שהמשפחה שלו תשנא אותי?״ היא סיפרה במהירות.
הקשבתי לה בחצי אוזן והרמתי אליה את מבטי כמה פעמים במהלך מילמולה המהיר.
לא חשבתי שהיא מצפה לתשובה ממני ובכל זאת לא היה לי מה להגיד לה. אני לא מכירה אותה בכלל.
אדיר נכנס ונתן לדלת המועדון להיטרק אחריו.
היה נראה שהמצב רוח ששרר עליו מקודם לא חלף.
הוא נעמד כמה מטרים ממני מאחורי הבר ומזג משהו שלא ראיתי בבירור לכוס כמו שנתתי לאנג'י.
הוא הגניב מבט אליי ולגם את המשקה שלו.
"אני הולכת להתארגן..." מלמלה אנג'י לאחר שהסתכלה על שנינו ופרשה אל החדר האחורי.
כאילו הרגיש שהיא הלכה, רונן תפס את מקומה של אנג'י מולי.
"היי. אני לא חושב שהספקנו להכיר. אני רונן." הוא אמר בחיוך שרמנטי שראו שהוקדש לו כמה שעות עבודה מול המראה, והושיט את ידו.
"לוטם." לחצתי את ידו. שום חיוך לא עלה על שפתיי.
הוא המשיך לחייך אליי אך לא אמר דבר.
הרמתי את גבותיי ופניתי אל הטלפון הקווי שהיה מחובר אל הקיר שמאחורי הבר כדי להכניס את מספר העובד שאיציק נתן לי קודם במשרדו.
לאחר מכן ספרתי את העודף שהיה בקופה והקשתי את הסכום במקום הדרוש.
לא יכולתי שלא להסתכל שוב על אדיר וראיתי שזעמו רק מבעבע בתוכו יותר.
זאת הייתה הפעם השנייה בלבד שראיתי את אדיר ללא ארשת הפנים הנינוחה והאדישה שלו.
לא חשבתי שבן אדם כמוהו יכול אי פעם לכעוס.
מלבד הדייט שלנו בפריז, לא היה נראה שמשהו יפריע לשיט המנוחות שהוא קורא לו החיים.
רונן הסתלק לפני שהבחנתי אל החדר האחורי.
נשענתי על המקררים שעמדדו בשורה על הקיר.
"נו תגיד." פלטתי בכעס אל אדיר לאחר כמה רגעים של מבטים נועצים מצידו.
"להגיד מה?" הוא פלט שוב מבין שיניים כועסות.
"למה אתה כועס עליי? לא שאכפת לי. אבל זה מתחיל להציק."
"אני לא כועס עלייך."
"אני לא טיפשה אדיר. מה קרה?"
"לא קרה כלום." הוא אמר בחוסר סבלנות ועקף אותי כדי להגיע לארגז הבירות שבצידו של רונן.
"נו אדיר. זה ברור שמשהו יושב עלייך אז פשוט תגי...."
הוא הניח את ארגז הבירה בחוזקה על הדלפק ותפס את מדף המשקאות משני צידי ראשי בידיים חזקות ומפתיעות.
קפצתי במקומי מבהלה וגם דופק הלב המואץ לא איחר להגיע.
הוא היה קרוב מדי משיכולתי לשאת.
הסתכלתי על מרבדי הירוק שבעיניו.
שברירי אפור היו בהם ורק הפכו אותם ליותר עמוקות. מסקרנות.
שפתיו היו קפוצות לקו דק ואני התאפקתי לא לפתוח אותם בעזרת לשוני.
אוף.