תמיד היה אותך

תמיד היה אותך- פתח דבר

"תקרא ללוטם." שמעתי את קולה החלוש מתוך החדר הקטן.
ישבתי במסדרון עם ידיי מכסות את אוזניי.
לא יכולתי להאזין לזה.
לא יכולתי לשמוע אותה גוססת.
"לוטם אמא קוראת לך." אבא קרא לי מפתח החדר.
"אני לא רוצה, אני לא רוצה!" מילמלתי ונענעתי את ראשי לשלילה.
"לוטם אמא מבקשת לראות אותך, היא צריכה לראות אותך, את יודעת את זה." הוא הטיח בפניי את האמת.
אמת שלא רציתי, לא יכולתי, להתמודד איתה.
הרמתי את מבטי אליו בעיניים דומעות.
קמתי לאט וצעדתי אל תוך החדר, מפוחדת עד עומקי נשמתי.
"בואי." היא לחשה וסימנה לי בידה להתקרב למיטתה.
התקרבתי בצעדים קטנים וחוששים, נשמיתי נאתקת בכל צעד.
"תקשיבי לי ילדה שלי." היא אמרה בקול סדוק.
אפילו ככה, קרובה כל כך למוות,היא הייתה יפיפיה.
עורה לא זהר כמו תמיד ושפתיה לא אדומות ומחייכות.
אבל היא עדיין הייתה האמא הכי יפה שיש.
"זה הולך להיות קשה עכשיו, ואני לא יהיה פה לעזור לך," היא עצרה כדי להשתעל ואני קרסתי למרגלות המיטה ואחזתי בידה בחוזקה, בנואשות.
" אבל את תהיי חזקה, אני יודעת שאת תהיי חזקה, בשביל אבא שלך ואחיך." היא הציבה לי עובדה.
למרות חולשתה מילותיה עדיין היו נחרצות ובטוחות. כמו תמיד.
"אני לא יכולה לעשות את זה אמא, אני לא חזקה מספיק אני צריכה אותך! איתי.." טילטלתי את ידה בתקווה שתשיב לי שהיא נשארת איתי פה, שהיא לא עוזבת אותי.
"את יכולה לגדול לדברים נפלאים ילדה שלי, אל תשכחי זאת אף פעם." היא אמרה ובנימה זאת, עיניה נעצמו וגופה נרפה. ידה הגרומה נהפכה להיות קרה ונשמטה מידי.
"לא אמא! את לא יכולה לעזוב אותי!" צרחתי והחזקתי את את גופה הצנום בתקווה להפיח בה את רוח החיים שנלקחה ממנה.
"זה לא פייר! זה לא פייר! תחזירו לי את אמא שלי!" צרחתי בחרדה.
ידיים גדולות וחמות חיבקות את גופי וגררו אותי מחוץ לחדר.
גופי הטלטל לפני שאחי הגדול, נטע, כיסה אותי בשמיכה עבה, שולח אותי לעולם אחר, עולם בלי אמא, עולם בלי אנשים.
רק אני,
לבד.