שכבתי על מיטתי, מזמזמת עם המוזיקה שבקעה מהלפטופ על השולחן.
"אני מתגעגע לשירה שלך."
סובבתי את ראשי מתבוננת בנטע שנשען על המשקוף עם ידיו שלובות על חזהו.
הוא הסתכל עליי במבט רך.
"חבל." השבתי בשעמום וחזרתי להביט בתקרה. נטע פעמים רבות היה יושב לידי וליד אמא ומקשיב לנו. ואז התבגרנו. והיא.... טוב היא, כן.
"זוזי קצת." הוא דחף אותי מכתפי ונשכב לידי.
"למה הפסקת?" הוא שאל.
שאפתי אוויר לנחיריי.
"ככה." נשפתי.
" נו." הוא דחק בכתפי שוב.
"ככה."
"נו."
ככה."
"נו!"
ככה!"
"נו!"
"נו מזה משנה?! גם אם הייתי רוצה לחזור לנגן, ואני לא רוצה, אבא זרק את הפסנתר." התפרצתי כשהוא התיש אותי.
"יש פסנתר בחדר מוזיקה בבצפר."
עיקמתי את פי והפנתי את מבטי אליו.
"איך אתה יודע?"
"אני ונעה היינו עליו. כמה פעמים." הוא אמר בחיוך זחוח.
"אוי ואבוי. ולחשוב שנגעתי בו." אמרתי בסלידה מהמחשבה שהם חיללו את הכלי המופלא הזה.
"ידעתי שניגנת!" הוא צעק.
החזרתי את מבטי אל המאוור שהסתובב לאיטו על התקרה.
"שתוק. לא ניגנתי. לא יכולתי." את שתי המילים האחרונות כמעט ולחשתי.
"למה?" הוא שאל, מתרכך פתאום ומסתכל עליי.
"אני לא מסוגלת לנגן תו אחד בלי שהיא תשמע את זה." הודתי בשקט.
קולי היה חרישי ורועד ודמעות עברו מגרוני אל מפתן עיניי.
נטע אחז בזרועותיי וחיבק אותי אליו חזק.
התרפקתי אל גופו וייבבתי בבכי מר.
אני יודעת שקצר אבל האהבת אחים שלהם פשוט מדהימה
YOU ARE READING
תמיד היה אותך
Romanceלוטם אשרת בטוחה שעולמה התpurr מתחת לרגליה כשאמה מתה. היא נשארת עם אבא שלא ממש מתפקד, אח גדול שהוא כל עולמה עכשיו, ולב שבור. היא מדחיקה כל רגש אפשרי ונסגרת בפני כולם, עד שהוא הגיע.
