אפילוג מנקודת מבטו של יהונתן
השיר לפרק: Muse - Unintended
הידיים שלי סבוכות בעצמן וחם לי. ממש חם לי.
אני מסיט את השמיכה מגופי העירום למחצה ונוכח לגלות שאני לבד במיטה. אני מתיישב במהירות ועיניי סורקות את חדרי, שעכשיו ריק וחשוך. בכל רגע שחולף קור עוטף אותי ומסלק את הזיעה. לאן מיקה הלכה?
אני קם מהמיטה ובצעדים מהירים חוצה את החדר ויוצא ממנו אל הסלון, שגם הוא חשוך כמעט באותה המידה.
לעזאזל, איפה הילדה הזאת עכשיו?
הסלון ריק לחלוטין ואני מבחין בנעליים השחורות האלו, שהיא לא מפסיקה לנעול, וטיפה נרגע. אם הן פה, אז היא תחזור.
הצעדים שלי נינוחים יותר כשאני מתקדם לכיוון המתג ומדליק את האור. פיהוק גדול נפלט מפי ולמרות שאני לא דואג למיקה, משום מה, אני לא יכול להיות רגוע לחלוטין. יש לי תחושה מוזרה בבטן שמשהו לא כשורה.
ואז העיניים שלי פוגשות בדף מקופל שמונח על השולחן.
ואני יודע משהו לא טוב קורה.
הידיים שלי טיפה רועדות, לא משהו שקורה לי בדרך כלל, ואני ממהר להתיישב ולפתוח את הדף מהקיפול שבו הוא היה.
העיניים שלי מרפרפות על המילים ולאט לאט מתחיל להיווצר בגרוני גוש גדול.
'יהונתן, מציק אחד, הגבר שאני אוהבת. אני לא יודעת איך להתחיל את המכתב הזה, אז אני פשוט אתן למילים לזרום מתוכי אל הדף. אנחנו אמנם לא מכירים הרבה זמן, שלושה חודשים וקצת, וברוב הזמן הזה רבנו, אבל... בחודש האחרון משהו השתנה. התאהבתי, ואני תמיד אוהב. זה לא ישתנה. אני לא אהיה בסביבה בזמן הקרוב. אני באמת צריכה להבין מי אני ואיך אני אמורה לפעול, אני מקווה שאתה לא כועס יותר מדי. אני מצטערת שבמשך זמן רב מדי הטחתי בך את כל התסכול והכעס שבי, את העצבות והדיכאון שלי. אני לא התכוונתי. לא ציפיתי ולא התכוונתי להתאהב בך, אבל זה מה שקרה. אני אוהבת אותך המון.
הייתי רוצה לבקש ממך לחכות לי, אבל זה אנוכי מדי, לכן, אבקש ממך להמשיך ולחפש מישהי שתוכל לאהוב אותך. כמעט כמו שאני אוהבת'.
אני קם מהכיסא והדף נשמט מידי, שעכשיו מתאגרפת ומוטחת בחוזקה בקיר שלצידי. הכאב לא משפיע עליי, לפחות לא הפיזי.
"לעזאזל, מיקה! טיפשה," אני לא יכול לעצור את שטף הקללות שנפלטות מפי והזעם רק הולך וגדל בתוכי.
מה עובר על הילדה הזאת?!
"זין, זין!" האגרופים הכאובים שלי מוטחים שוב ושוב בקיר, שאפילו לא נסדק.
העיניים שלי זזות מצד לצד ולבסוף הן מתקבעות על הנעליים השחורות של מיקה, הבלויות והמלאות בלכלוכים שלעולם לא ירדו ומשהו בתוכי נרגע, אבל שורף אפילו יותר. אלו תחושות שבחיים לא הכרתי, גם לא כשאני ונטלי נפרדנו. אני מתגעגע אליה וראיתי אותה מלפני כמה שעות. ולמרות שאני באמת אופטימי, אני יודע שהיא לא תחזור.
לא בזמן הקרוב לפחות.
***
"למה ביקשת להפגש איתי?" אורי שולח לעברי מבט מלוכלך ואני כמעט ומגחך. הוא בכלל לא יודע כמה נזק נגרם בגלל שנינו ובגלל האמא המזדיינת שלו ונטלי.
"היא הלכה." אני לא מפרט ומתיישב על הספסל. ביקשתי מאורי להפגש איתי בפארק הקרוב ביותר לבית שלי, ואני מופתע שהוא נענה בחיוב. אבל זה לא אומר שהוא יהיה נחמד.
אני שולף מקופסת המלבורו-לייט שלי סיגריה לבנה ותוחב אותה בין שפתיי, מוציא את המצית מכיסי ומדליק את הסיגריה.
השאיפה הראשונה ממלאה אותי בניקוטין, שגורם לי להרגע. פעימות הלב שלי איטיות מתמיד, ולרגע אחד אני לא חושב עליה. על הילדה שברחה ממני.
"היא תחזור." אורי נשאר אדיש, ואם לא הייתה לי סיגריה בין השפתיים, הייתי מתלקח ומעיף לו בוקס לפנים. בן זונה אחד. מיקה אהבה אותו כל כך, סמכה עליו ובאמת חשבה שאכפת לו ממנה.
"היא לא. היא השאירה מכתב שהיא צריכה להבין מי היא." אני מוצץ את הסיגריה ומופתע מהרוגע שבקולי.
ואז אני רואה שהרגל שלו מקפצת בעצבנות. אני מעיף מבט לעבר פניו ורואה שגבותיו התחברו ויצרו קו אחד ודק, מה שגורם לי לחייך.
"אתה לא יכול לשלוט בנטלי, אורי, או באמא המטומטמת שלך? אתה יודע שאין מישהו שהיה דואג למיקה יותר ממני. ועכשיו היא ברחה. ניסיתי להתקשר אליה, הטלפון שלה כבוי, ואלוהים יודע איפה היא. אתה מבין מה ההשלכות? אתה מבין למה המשפחה המזדיינת שלך גרמה?" עכשיו אני כבר לא יכול לשלוט בכעס שחומק מבין שפתיי. לא משנה באיזה צורה אני חושב על העניין, איבדתי את מיקה בגללם. גם אני לא הייתי בסדר, אני מודע לכך- הייתי צריך להיות שם בשבילה ולא לתת לה ללכת, אבל הייתי בשוק. מיקה כל כך עדינה, לא האמנתי שהיא תעשה משהו כזה. במחשבה לאחור, אני מבין למה היא סטרה לנטלי. היא אמרה יותר מדי מילים קשות.
"היא אהבה אותך, היא סמכה עלייך והיא רצתה יותר מכולם אותך. את האח הגדול שלה." הקול שלי חוזר להיות שקט ולאחר שאני מועך את הסיגריה על הרצפה אני מדליק עוד אחת.
"גם אני אוהב אותה, יהונתן. אתה בכלל לא יודע כמה. היא כל כך חכמה ואינטליגנטית, מצחיקה וקשובה. אתה חושב שסתם ביליתי איתה כל כך הרבה?" כמו הרגל שלו, גם הקול שלו רועד. ידיו משפשפות את לחיו בחוסר אונים וסוף סוף טיפת הבנה נכנסת לראש של המטומטם הזה.
אני לא עונה לו. אורי ממשיך להיות שקט למשך כמה דקות, ואז שוב פוצה את פיו,
"אתה חושב שהיא תחזור?" הוא שואל. אני מגחך וכאב מציף את ליבי. אני זורק את הסיגריה על הרצפה, קם מהספסל ודורך על הבדל הבוער.
"אתה אח שלה, אלייך היא בטוח תחזור," אני עונה בכנות, ואז מרגיש את הלב שלי מעט שורף,
"אותי היא תשכח." אני שולח לעברו מבט אחרון והולך.
בחיים לא רציתי לטעות, כמו שאני רוצה עכשיו.