My Partner

פרק שלושים

פרק 30-

אוקיי, לפני שתתחילו לקרוא את הפרק, אני רוצה להסביר את המרתון-
כל יום, עד תחילת הלימודים, יעלה פרק. אם לא יעלה פרק באחד מן הימים, ביום אחר יעלו שני פרקים. אולי נסיים את הסיפור במרתון הזה, אז תפציצו בדירוגים ובתגובות. תהנווו ❤
***
השיר של היום: bon jovi- always

הלב שלי כואב. הוא כבד בחזי ומעמיס על נשימתי יותר מדי.

אני לא מצליחה להרפות מהמחנק בגרון. כל העולם שלי קורס עליי, ולפתע אני מרגישה את מגע ידו החם של יהונתן על ידי. ואני נמסה, אבל גם נרתעת ממנו במהירות ומושכת את ידי ממגעו המייסר, שאני כל כך אוהבת.

"אני לא מרגיש כלום לנטלי, מיקה." הוא לוחש לי בשקט ואני מרימה את מבטי אליו ובוחנת את זוג עיניו השחורות, שנראות כל כך כנות ואמיתיות.

אבל העיניים האלו גם הביטו בנטלי ברכות בלתי נדלית, שגרמה לי לאי-נוחות ולקנאה לבעבע בי. העיניים השחורות האלו, הן היו הכל בשבילי. הן גרמו לבטני להתהפך ולליבי לדפוק מהר יותר, אבל הכי חשוב, הן היו שייכות לגבר שאהבתי. לגבר שהערצתי ורציתי הכי קרוב שאפשר, אבל הוא לא הרגיש ככה- לא הרגיש כמותי.

"אני ראיתי איך הסתכלת עליה, יהונתן." השפתיים שלי רועדות וכך גם המילים שבקושי רב נפלטות מפי. אני מרגישה את הדמעות לא חודלות לטפטף על לחיי הקרות ולזלוג גם אל צווארי ועל כל פניי.

"היא חשובה לי, מיקה. אנחנו חברים מגיל מאוד קטן, ברור שיהיה לי אכפת ממנה. אבל היא לא את." היד שלו נודדת אל הלחי הרטובה שלי ועוטפת אותה ברכות. העיניים השחורות שלו מדברות אלי, ואני כל כך מהופנטת.

איך גבר יכול להיות כל כך יפה? כל כך עוצר נשימה?

"ברור שהיא לא אני, יהונתן, היא יפייפיה, היא בוגרת, היא חכמה, היא בגיל שלך-"

המילים שלי נבלעות ברגע בו שפתיו של יהונתן נצמדות לשפתיי ומשכיחות את כל הכאב. הדמעות שלי מרטיבות גם את לחיו של יהונתן וידיו הגדולות והארוכות נכרכות סביב מותניי ומושכות אותי אליו.

אני שוכחת מהכל. השפתיים הרכות שלו מרפרפות ברכות על שלי וחום גופו עוטף את גופי השברירי והקר. אני עוטפת את עורפו בידיים רועדות ונאחזת בו בחרדה. רק שלא יעזוב, רק שלא ילך. אני מחליטה לשכוח את נטלי ואורי, שעדיין בסלון, וטומנת את גופי בגופו הרחב והמגונן של יהונתן. איך הפלתי את עצמי לתוך הבלגן הזה? לשונו של יהונתן מלטפת את שפתי התחתונה וגופי נרעד.

הבלגן היפהפה הזה. כל נגיעה שלו מרפאה אותי, כל ליטוף, נשיקה, מחמאה, גורמים לי לרצות לצרוח מרוב אושר. בתוך כל הבלגן הזה, הכאוס הענקי הזה, מצאתי עוגן, שבו אני נאחזת ונתלת עליו בכל כוחי.