לא יודעת איך השיר קשור פשוט שמעתי אותו כשכתבתי והוא יפה אז תהנו <3
*
"אני יכולה לקבל מילקשייק מנגו ופסיפלורה בבקשה?" ביקשתי בנחמדות מהברמנית שעמדה מאחורי בר עשוי מבמבוקים.
לפני יומיים נחתנו בקוסמוי שבתאילנד ועד כה זו הייתה הארץ האהובה עליי. היה בה שקט פראי כזה שגרם לי לאשליה של רוגע. רק אשליה כמובן.
הסתובבתי ונשענתי עם מרפקיי על הבר כשאני צופה בדוד מלמד את הדוגמנית להקפיץ אבנים על פני הים.
דוד הרים אבן וזרק אותה במיומנות.
אחת,
שתיים,
שלוש,
ארבע,
חמש,
חמש קפיצות והאבן נפלה לה ונעלמה אל תוך המים.
הבחורה מחאה לו כפיים בהתלהבות והוא השתחווה ב'אצילות'.
לא מעט פעמים קינאתי בדוד. הרוב בא לו בקלות.
והוא לוקח דברים בשקט שאופייני לו. שט על מי מנוחות כשאסונות החיים חולפים על פניו כמו נוצה ופוגעים בי כמו כדור ברזל.
"איך אפשר לעזור לך?" הסתובבתי וראיתי בחור, כנראה גם כן ברמן, נשען על הבר כשידיו משולבות והוא מחייך חיוך שרמנטי.
"כבר מטפלים בי, תודה." חייכתי חיוך קטן ומאולץ.
"האם יש עוד דרך אחרת בה אני יכול לטפל בך?" הוא אמר וקרץ.
עיוותתי את פניי ונגעלתי מהרמיזה המינית שבקולו.
כתוב לי זונה על המצח?
בתזמון מושלם הברמנית הקודמת באה עם השייק שלי ואני הודתי לה במהירות והזדרזתי לצאת אל הערסל שהיה תלוי בין שני עצים המשקיפים לים.
שאר חברי הקאסט חגגו על יד קו המים ובתוך הים, אך כרגיל אני העדפתי להתרחק מהמסיבה. לא היה לי כל כך חשק לחגוג ולאחרונה אהבתי להתייחד עם השקט שלי.
הרי בשביל זה נסעתי, לא? בשביל למצוא את עצמי.
ובינתיים, אני רק נאבדת.
נאבדת במבוך של זיכרונות ישנים שמתחולל בתוך ראשי וכל דרך מוצא שאני מוצאת מובילה אליו.
כאילו הוא המוצא שלי, המגדלור שלי.
אבל התקדמנו מהר מדי.
מאויבים, לידידים, לזוג והכל בפחות מחודש וחצי.
השהייה כאן רק מבלבלת אותי יותר ואני כבר רוצה לחזור למיטה המוכרת שלי עם החברות שלי והמשפחה שלי.
הלכתי לחפש רחוק מדי.
*
נורא ואיום.
אני מצטערת על הפרק, אני אישית גם לא אוהבת לקרוא פרקים כאלה אבל זה כי לא פרסמתי מלא זמן. אז שוב, מתנצלת, ותהנו <3