דרך העדשה הכל יפה יותר

פרק 31

נכנסתי באיטיות אל מקום החניה הקרוב ביותר שיכולתי למצוא לאולם. מכיוון שרק חברי הקבוצה, חלק מההנהלה והתאורנים נכחו, חניתי די קרוב. 

ברטה הישנה שלי נראתה כמו גרואטה ליד מכוניות הספורטאים. 

את יכולה לעשות את זה אלי. את יכולה להתנהג במקצועיות. נשמתי עמוק. אני לא רגועה בכלל. איך אני אמורה לפגוש את ג'ייסון עכשיו אחרי שהוא הבהיר לי שהוא עדיין רוצה אותי והולך להשיג אותי?! ועוד בסביבת עבודה! 

לאחר עוד נשימה עמוקה אספתי את התיק שלי ואת תיק המצלמה מהמושב שלידי ויצאתי מהרכב. כשהאורות הבהבו לנעילה התחלתי להתקדם אל תוך האולם כשאני מנסה להתיישר ולזקוף את סנטרי כאילו זהו יום רגיל.

fake it until you make it, לא כך?

זמזום בקע מהכיס האחורי של מכנסיי. הושטתי את ידי להוציא את הטלפון. השיר catch and realese  התנגן והרגשתי טיפה בוגדת שהחלפתי צלצול ועוד לשיר מודרני.

במהלך הטיסה מישהי מהדוגמניות השמיעה אותו והתאהבתי בו. הוא הרגיע אותי במובן מסוים. כמובן שלא עד הסוף, עדיין הייתי פקעת עצבים כרגע.

שמה של ג'סי היה כתוב ותמונה מטופשת שלה הופיעה על המסך.

"כן ג'ס." עניתי.

"אני רצה לתור שלי במספרה אז אני אדבר מהר, אני את וקורי היום בעשר ב'אינטימה' הבטחתי לחבר שאני אבוא לבקר אותו ולא יצא לנו לשבת יחד, אז אתן באות איתי. "

"ג'סי, ישבנו בפאב ביחד אתמול בערב."

"מה? את וקורי יצאתן בלעדיי?" היא אמרה מופתעת.

"לא ג'סי, את היית שם. פשוט הזדיינת עם הברמן עשרים דקות אחרי שהגענו." גלגלתי את עיניי, אך בחיבה. 

"אה," היא ציחקקה, "נכון." צחקנו שתינו.

"טוב לא משנה אתן עדיין באות איתי, תאספי אותי מהדירה. אוהבת." ניתוק. אכן טעם נרכש.

נכנסתי אל האולם מהר כי פחדתי שאתחרט ואברח.

אנשי התאורה עמדו על הפרקט והחלו לפרוק את הציוד.

"אלי! מתוקה, קדימה, איפה את רוצה שנציב את המסך הלבן?" ג'רום, מנהל התאורה ישר ניגש אליי והחל לדבר בזריזות.  עוד לא הנחתי את התיק אפילו.

"מתחת לסל הדרומי, אני גם רוצה שתערכו את הכיסאות של היציעים לצילום, כמו שדיברנו." למזלי הייתי מורגלת, כבר עבדתי איתו עשרות פעמים. 

לאחר שג'רום הסתלק והחל להפעיל את הצוות שלו, הלכתי אל השולחן המתקפל שהעמידו בצד ופתחתי עליו את הלפטופ הלבן שלי. התחלתי להתעסק בחיבור של המצלמה והלפטופ כשלפניי ראיתי אותו.

אותו.

הוא התקדם מכיוון חדרי ההלבשה אל תוך שטח הפרקט בהליכה הבטוחה שלו ובאותו הרגע הבנתי מה הכי מושך בו. זאת אומרת חוץ מהפנים המסותתות שלו והגוף הבנוי. הוא פשוט היה בטוח בעצמו.

ביטחון עצמי.

זה כל הסיפור. הוא היה בטוח בעצמו אך לא יהיר מדי. גבול מאוד מאוד דק הבדיל בין השניים האלה והוא הצליח להתהלך עליו בשלמות.

עיניו תפסו את עיני ונראו חמימות ושמחות בדיוק כפי שזכרתי אותן.

הוא התקרב אליי במהירות עם הצעדים הגדולים שלו.

את אישה חזקה שיודעת מה את רוצה. את לא תיתני לגבר לבלבל אותך. את בעבודה. אל תוסחי. תישארי מקצועית. את חזקה.

"היי אלינור." הוא חייך אליי 'בתמימות'.

עליי הוא לא יעבוד יותר. אני חזקה יותר מזה. 

"היי ג'ייסון." עניתי לו בחיוך קטן כדי להישאר מנומסת וחביבה אך לא יותר מדי חביבה. 

"אז, שמעתי מקורי שחתמת סופית עם ההוא מהפסיפיק גאלרי. ברכותיי. מתי התערוכה?" הוא חייך חיוך מרוצה מעצמו. הוא כזה יפה. ניערתי את עצמי. פיזית. 

"אההה, כן. חתמנו. היא בעשרים ושמונה לחודש הזה."  לשניה מחשבותיי נחספו לדמיון התערוכה שלי כמו שקורה לי בכל פעם שמישהו מזכיר אותה. כל הקירות לבנים עם מחיצות גבס מפוזרות בחדר ויוצרות מסלול בו האורחים יכלו וידונו בתמונות השונות. שלטי הניאון המעוצבים בצורת שמות 'הקולקציות' יאירו את החלל וישפכו אור על התמונות. 

יכולתי לראות כל רגע ורגע בתערוכה הזאת. הלוואי וזה ילך ככה. אבל על ציפיות לא בונים בניינים. בעזרת השם יהיה טוב.

"אלינור? אלינור." ג'ייסון האיר אותי מחלומותיי.

"סליחה, מה אמרת?" הוא חייך בחיבה. למה כלן דבר שהוא עושה רק גורם לי לרצות אותו יותר?

"שאלתי, אם את מתרגשת? זה עוד שבועיים וחצי. זה קרוב." גבותיו התרוממו בהטלת ספק קטנה.

"ברור שאני מתרגשת. כאילו, לא, בכלל לא. זאת אומרת, כן. לא יודעת. כן ולא." ליהגתי.

הוא העביר משקל לרגל אחת ואת רגלו השניה הוא נידנד על הרצפה כאילו הוא לחוץ ממשהו. ג'ייסון? לחוץ?

"את חושבת שאני יוכל לבוא?" הוא הרים את עיניו מרגליו והסתכל עליי כשעיניו משתאות בתקווה בצבע מט שחור כפי שהם תמיד נאטמות כשהוא נהיה רציני. 

למרות צבע עיניו הוא היה נראה כמו ילד קטן שמדבר עם הילדה שמבוגרת ממנו והוא מאוהב בה.

 הוא היה כל כך חמוד וזה הרטיט את לבי.

"כן בטח. אני אשמח אם תבוא." אמרתי ישר. לא יכולתי לסרב לו כשהוא ניראה ככה.

"יופי," הוא התיישר מיד וחייך בערמומיות ושביעות רצון. "אז נתראה שם, אני מצפה ומחכה לזה אלינור." הוא אמר בקול נמוך, הסתכל והלך.

אומייגאד, איזה סתומה.

כרגע קלטתי מה הוא עשה לי.

פשוט שיחקתי לידיים שלו! עשיתי בדיוק מה שהוא רצה בלי לשים לב אפילו. והוא בכלל לא התאמץ.

מניאק קטן מניפולטיבי וחתיך שכמוהו.

חודש לא העליתי פרק!!!!!!!!!! אני רק בכיתה י' וכבר העומס משתלט לי על החיים 

kill me now