פרק 14- התדרדרות
אוקיי, לפני שתתחילו לקרוא את הפרק, רציתי להודיע חגיגית שבמדור בו אני כותבת (משום מה ביום אחד קיבלתי הודעה מוואטפד שהם מזיזים את המדור בו אני כותבת לפרוזה במקום לרומנטיקה) אני מקום ראשון! אני כל כך המומה וכל כך מאושרת לדעת את זה!
הסיפור "שלמות" במקום ה36 במדור הרומנטיקה, ואין יותר מאושרת ממני (:
רציתי להודות לכן על אתן קוראות, מגיבות, מדרגות ומשתפות את הסיפור שלי, כל זה בלעדיכן לא היה קורה.
תהנו מהפרק 3>
***
עוד לפני שאמא שלי ברחה מידו המכה של אבא, היא הייתה משכיבה אותי לישון בכל לילה, שרה לי שיר ערש ונושקת למצחי.
בפעמים חריגות, היא גם הייתה מדברת איתי על החיים, וגם על ערכים נעלים, שכדאי שאני אתחיל לאמץ לי כבר מגיל צעיר.
אני זוכרת שלילה אחד היא דיברה איתי על שיפוטיות.
היא אמרה שלשפוט אנשים זה לא דבר טוב, אבל גם לא דבר רע. היא הסבירה לי במילים עדינות, כדי שילדה בת שש תבין את דבריה, שלפעמים אנו שופטים אנשים בצורה לא נכונה.
שלפעמים זה פוגע בנו יותר מאשר מגן.
אני לא יודעת למה נזכרתי בזה בזמן שהבטתי בזוג העיניים השחורות של יהונתן מבעד למראה.
אני גם לא יודעת למה הודתי לו, סתם ככה, פתאום.
ניתקתי את עיניי מעיניו של יהונתן והפנתי את גבי אל המראה, כך שבמהרה שוב עיניו השחורות לכדו את מבטי.
הוא היה לבוש בחולצת טי-שרט שחורה -בחיים לא ראיתי אותו לבוש בחולצה שהיא לא טי-שרט- ומאגנו נשמט ג'ינס כהה.
קצוות שיער שחור נחו להן על המצח שלו, והוא היה יפה... כמו בכל פעם שראיתי אותו.
במהירות שלא ניתנת לתאר הסטתי את מבטי מאותו הבחור שכל כך הייתי חצויה במחשבות לגביו.
חלפתי על פניו ברגליים נוקשות ויצאתי מהחדר שלי, אפילו לא טורחת לסגור אחרי את הדלת.
לא הופתעתי לראות בסלון את ליז, אורי ונטלי יושבים על הספה.
נטלי ישבה בין אורי לבין ליז, ושלושתם נעמדו ברגע שהבחינו בי.
"הו, מיקה. את נראת יפה." נטלי חייכה אלי חיוך, שכמו תמיד, היה חם, ואפילו מעט אמהי.
"כן." אורי חייך גם הוא, ואני הסמקתי במעט.
הארוחה אמנם הייתה רעיון מוזר במעט, אבל היה לי חשוב להודות לשלושת האנשים האלו- הם עשו בשבילי המון, אני מניחה.
"מיקי, את נראת מדהים." ליז חייכה ברכות ואני הסמקתי לנוכח כל המחמאות.
"תודה, כולם. בואו, ערכתי כבר את השולחן." אמרתי ברשמיות וראיתי את ליז מחייכת חיוך קטן ושובבי.
נטלי ואורי התחילו להתקדם שניהם לכיוון השולחן עליו הונח האוכל, ואני וליז הלכנו אחריהם.
"תקשיבי, זה נראה כאילו הם מכירים אחד את השניה, אבל לא מדברים בכלל. אולי הם אקסים?" ליז לחשה לכיווני ואני מיהרתי להפנות את מבטי אליה ולהביט בה בהפתעה.
"אקסים?" הסטתי לשניה את מבטי אל השניים,
"לא יודעת, הם נראים לי באותו הגיל, אבל מה הסיכוי שהם יהיו אקסים?" בחנתי בעיניי את שניהם.
הם הלכו זה לצד זאת אבל לא דיברו, מה שהיה טיפה מוזר.
אבל, היי, מה הסיכוי?
שניהם התיישבו זה לצד זו, וליז התיישבה מול נטלי.
"אני אלך לראות מה עם יהונתן," חייכתי חיוך מתנצל,
"תתחילו לאכול, אני תכף אצטרף." הוספתי והתחלתי להתקדם לכיוון חדרו של יהונתן.
הדלת, כמובן, הייתה סגורה.
נקשתי עליה פעמיים ותוך כמה שניות היא נפתחה, ויהונתן, אלא מי, עמד בפתחה.
"מה?" הוא שאל בגסות הרוח האופיינית לו.
העיניים השחורות שלו שלחו לכיווני גיצים של קור, ואני בלעתי את רוקי באיטיות לפני שפתחתי את פי.
"אתה... אתה לא בא לארוחת הערב?" ניסיתי לחייך חיוך קטן, אבל משום מה לא הצלחתי.
כל הגוף שלי רעד מהבעת הפנים המפחידה שעטרה את פניו של יהונתן.
"לא. רק עכשיו הבנתי כמה מטומטמת הארוחת ערב הזאת." הקול העמוק שלו שלח זרמים חשמליים לגופי, אך דבריו הרתיחו אותי.
הארוחת ערב הזאת מטומטמת? מי הוא שיגיד על הדברים שאני מארגנת שהם מטומטמים?
"זאת לא הארוחת ערב שמטומטמת," סיננתי מבעד לשיניים חשוקות,
"זה אתה." קבעתי.
"אתה כל כך מטומטם, שאתה לא יודע להעריך כוונות טובות של אחרים," המילים פשוט התגלגלו לי על הלשון, ולא יכולתי לעצור אותן.
"אתה כל כך רע, שאתה יודע רק לצחוק ולעשות מאנשים אחרים בדיחה," לא היה אכפת לי מהמבט המופתע שהבזיק מעיניו של יהונתן, לא יכולתי להחזיק את מה שאני מרגישה יותר בפנים,
"אתה כל כך מסכן ובודד, שאפילו שנחמדים אלייך ורוצים להיות בחברתך, אתה מתנהג בצורה דוחה."
"מיקה-"
"אני מרחמת עלייך, יהונתן." ירקתי את המילים כאילו היו רעל בפי,
"פשוט מרחמת." הבטתי בעיניו בפעם האחרונה, ולא ידעתי איך לפענח את המבט שלו. סובבתי את גבי אליו והתכוונתי ללכת, שלפתע ידו נכרכה סביב שורש כף ידי.
המגע שלו היה כל כך חם, שלשניה אחת בודדה התבלבלתי.
"תני לי לדבר-"
"אני לא רוצה לשמוע את החרא שיוצא לך מהפה, כמו בכל פעם שאתה פונה אלי." הקול שלי היה כל כך קר, שלא הכרתי את עצמי לרגע.
משכתי את ידי ממגעו הצורב של יהונתן על ידי ומיהרתי לברוח בחזרה לשולחן האוכל.
***
"האוכל היה ממש טעים. תודה, מיקה." אורי, ליז ונטלי יצאו מדלת הבית ששלושתם מחוייכים. הערב שלנו היה מהנה, למרות ש... המצב רוח שלי לא היה בשמיים, בגלל הריב הקטן שהיה לי עם יהונתן.
אולי הייתי קשה מדי?
לא! כל המילים האלו הגיעו לו. מישהו צריך להגיד לו את האמת.
"תודה שבאתם, אני אשמח לארח אתכם פעם נוספת." פניתי עכשיו אל נטלי ואל אורי, ואז הפנתי את מבטי אל ליז,
"ואת יודעת שאת תמיד מוזמנת, ליזי." חייכתי אליה חיוך רך והיא שלחה לי נשיקה באוויר.
ליז צדקה. אורי ונטלי בטוח מכירים. אני לא יודעת אם אקסים, כי במהלך הערב הם כן היו נחמדים זה לזו, אבל ראו על העיניים שלהם שהם מכירים.
ולא מעט זמן.
רגע, אם אורי מכיר את נטלי, ונטלי מכירה את יהונתן- יכול להיות שיהונתן ואורי מכירים גם כן?
יכול להיות ש... יהונתן ונטלי בסוג של מערכת יחסים, למרות שאני לא יודעת איך זה אפשרי -אפריל- ואורי הוא חבר טוב של יהונתן, וגם האקס של נטלי!
וכשאני חושבת על זה שוב, כן היה סוג של מתח בין נטלי לבין אורי.
אולי הם מפחדים להתגלות.
אבל למה להם להסתיר את עצם העובדה שהם מכירים זה את זו?
"להתראות," נטלי חייכה אלי את החיוך הרגיל שלה, ושלושת החברים שלי ירדו במורד המדרגות.
אני בכלל יכולה לקרוא לנטלי ולאורי 'חברים'?
נאנחתי וסגרתי את הדלת.
"עכשיו אנחנו יכולים לדבר?" קפצתי בבהלה כששמעתי את קולו של יהונתן מאחוריי.
הסתובבתי והבטתי ביהונתן במבט הכי קר וחסר אכפתיות שיכולתי לגייס,
"אני אמרתי את כל מה שרציתי." פלטתי ויהונתן הביט בי בעיניים קפואות שגרמו לליבי לרעוד במעט.
"יופי, אז עכשיו תקשיבי לי." הוא אמר במהירות ואני הרגשתי את העצבים מתחילים לבעבע בי.
"אני לא רוצה לשמוע את מה יש לך להגיד, יהונתן! אני כבר מתארת לעצמי כמה מזלזל ופוגע זה יהיה, ואין לי חשק לזה עכשיו! או בעצם... אף פעם! אני מאוד מצטערת שכך יצא, ושאני השותפה שלך, אבל זה לא שאתה חייב להשאר פה! אתה מוזמן ללכת לנטלי, שסביר להניח שגם אותה אתה מזיין, ולהגיד לה שלגור איתי לא פאקינג מתאים לך! לי, בניגוד אלייך, אין מקום ללכת אליו, כי כמו שאמרת, אמא לא מרשה לי ללכת להופעה של ג'סטין ביבר המזדיין אז אני עושה שביתת רעב עוד יותר מזדיינת!" צעקתי בקולי קולות, ושסיימתי להגיד את המילה האחרונה, נשמתי עמוק וניסיתי לשלוט בדמעות שצרבו בעיניי.
לא.
אני לא אשבר בגלל יהונתן.
לא נשברתי עד עכשיו ממקרים הרבה יותר קשים, אז זה לא יקרה הרגע.
אני בחיים לא אשבר בגלל יהונתן. אני לא אתן לו את התענוג של לראות אותי בוכה.
עמדנו שם כמה שניות והבטנו זה בזו.
עיניו הביטו בי עוד פעם במבט שאני בחיים לא אצליח לפענח, לא משנה כמה אנסה.
שפתיו נצמדו והלבינו במעט, ואז הוא צעד צעד אחד אחורנית.
לרגע אחד חשבתי שהגזמתי.
אבל אז נזכרתי בכל הדברים המגעילים שהוא אמר לי, ועשה לי, והבנתי שבכל הנוגע אליו- המצפון שלי מת.
כאן קבור מצפונה של מיקה, ז"ל.
היה חביב ונחמד עד שפגש את יהונתן.
נשמתו צרורה בליבנו לעד.
יהונתן סובב את גבו אלי ונכנס לחדר שלו, משאיר אותי עומדת בסלון, מהורהרת.
***
התהפכתי פעם נוספת במיטה וחשבתי אם עשיתי את המעשה הנכון, עם כל המילים שהטחתי ביהונתן.
כשאני חושבת על זה, כל המילים האלו הפכו אותי למישהי שדומה לו.
ולהיות דומה ליהונתן, כל עוד מדובר באישיות שלו ולא ביופי, זאת לא בדיוק השאיפה שלי.
אבל כל מה שהוא העביר אותי... הייתי חייבת להוציא את כל התסכול שלי עליו באיזושהי דרך.
ואת האמת, היום הזה התחיל לטובתי, בכל הקשור ליהונתן.
אין לי מושג מתי התחילה התדרדרות.
אה, כן.
שהוא אמר שארוחת הערב שארגנתי מטומטמת.
נשפתי אוויר בעצבנות והתיישבתי במיטה בכעס.
אין סיכוי שאני ארדם במילא.
***
תודו שאתן אוהבות את מיקה.