פרק 24(30)
גרנט הוריד אותי ממנו וחזרנו לסקיצות. הציור על בריסטול ענק ולבן אז יקח לנו זמן לעשות את כל זה. אני חושבת ב4 חודשים זה יותר מידי אבל לעבוד עם גרנט זה בכלל לא פשוט ככה שאני לא יודעת אם אנחנו נספיק. אנחנו רק בסקיצות של הגוף, רק האזור של הבטן. זה דיי טוב אבל זה קצב יחסית איטי בשבילי אבל מצד שני אני גם לא לחוצה לסיים את זה כל כך מהר. יש לנו 4 חודשים לעבור על ציור שיזכה אותנו בסופו של דבר באחד המקומות הראשונים. אני יודעת ששום דבר לא יעצור אותנו, אלא אם פתאום נריב ברמות שלא נוכל לדבר בכלל אחד עם השנייה או אפילו לנשום לכיוון אחד של השנייה.
"על מה את חושבת?" גרנט קטע אותי ממחשבותיי. הנדתי בראשי קלות ואמרתי: "סתם נזכרתי במה שהיה עם ג׳ק החרא הזה." הוא חייך אליי חיוך קטן ואמר: "את בסדר?" קולו מעט מהוסס ודואג. הנהנתי קלות וחזרתי לצייר, מנסה לחשוב על משהו אחר.
"אתם עובדים בחריצות וזה מדהים אותי. ב12:45 אתם הולכים הביתה ועוד כ5 דקות יש צלצול להפסקה, אתם רוצים להמשיך או לצאת להפסקה?" אלינה נכנסה לכיתה קורנת משמחה. הרמתי את מבטי אל גרנט והוא הביט בי במבט שואל. "אנחנו ניקח הפסקה." הוא אמר, מסתכל לתוך עיניי ומחייך אליי חיוך חרמן. הנהנתי ואלינה צחקקה ואמרה: "אני אנעל את הכיתה ותחזרו לכאן ב12:05 בסדר?" "כן" פלטתי והתחלתי לסדר את הדברים.
"אתה רוצה שנשב במדרגות או פה ליד הכיתה? אין לי כח לראות הרבה אנשים." שאלתי את גרנט בזמן שגלגלנו את הבריסטול לגליל אחד גדול. לא קיבלתי ממנו תגובה. מזווית העין ראיתי את אלינה יושבת ומתעסקת במחשב. העמדתי את הגליל ליד השולחן שלה ולקחתי את התיק שלי ויצאתי מהכיתה. "נוי, חכי לי שנייה." גרנט קרא אחריי. נאנחתי ועמדתי ליד הכיתה. הוא יצא ואמר: "יש לי תשובה למה ששאלת, זה קצת קיטשי אב..." "פשוט תגיד כבר וזהו." צחקקתי, הוא הצמיד אותי אליו והרים את סנטרי בשתי אצבעותיו. הסתכלתי לתוך עיניו והוא לחש לי: "אני רוצה פשוט להיות איתך, לא אכפת לי מאחרים." הוא סגר את הדלת של הכיתה והצמיד את שפתינו לנשיקה רכה. עצמתי את עיניי ונתתי לו לסחוף אותי איתו. שפתינו זזו באיטיות ממכרת. הוא תפס בעורפי והצמיד את שפתינו יותר, מלהיט את הנשיקה. פיו נפתח והוא הכניס את לשונו לפי מבלי לבקש רשות. לשונותינו שיחקו זו עם זו. הרגשתי מבטים ננעצים בנו. התנתקתי ממנו והוא הסתכל עליי מעט מבולבל. "מסתכלים עלינו" פלטתי והוא הסתכל הצידה ונעץ מבט רצחני בתלמידים שעמדו שם והם הלכו מהר כלא היו. "עכשיו אפשר להמשיך." הוא אמר והצמיד את שפתינו חזרה.