Love&Bad blood

פרק 42-באט וומן חלק א'

פרק 42(49)

למולי אלינה יושבת כשראשה בין ידיה מיואשת. שני אנשים עם הגב אליי, גבר צעיר ושיערו כהה, חולצה שחורה לגופו, על זרועו הימנית מאחורה יש קעקוע של בחורה. הציור היה יפה, נראה כעבודת יד. הקעקוע זעק בחוזקה צבע שחור ומסביבו אדום בוהק. הקעקוע עטוף בניילון נצמד ויכולתי לראות מעט דם סביב. על ידו, אישה עם שיער קרמל כהה אסוף לקוקו צמוד וחלוק לבן על גופה. ידו הימנית של הנער על ידה השמאלית של האישה. הוא לחץ את ידו על ידה והיא הניחה את ראשה על כתפו. התקדמתי מעט וכחכחתי בגרוני. אלינה הרימה את ראשה והביטה בי. היא הוציאה דף מהמגירה ואמרה בקול מיואש: "כן נוי, את צריכה אישור לעשות מבחן?" הנהנתי והיא שירבטה משהו על הדף והתקדמתי לקחת את הדף. "בהצלחה" היא מלמלה.
"בהצלחה נוי" שמעתי את הקול שלא שמעתי כבר שבועיים רק חנוק יותר. ראש הנער הסתובב וראיתי את פניו של גרנט. עיניו בורקות מדמעות ופניו מעט אדומות. בהיתי בו בכאב, הכל חזר אליי כמו בומרנג. הרגשתי צביטה בלב לראות אותו בוכה, רציתי לחבק אותו אבל החשש שהוא יעשה לי משהו הציף אותי. פתחתי את פי, בניסיון לשאול אותו מה קרה אך לא יצא ממנו קול. כחכחתי בגרוני על מנת שאוכל לדבר ומלמלתי בקול הכי חזק שיכולתי למרות שהגרון שלי היה חנוק לחלוטין: "אני יכולה לדבר איתך רגע בחוץ?" אלינה שלחה לי מבט אסיר תודה ואמרה: "כמובן, גרנט צא אני צריכה לדבר עם אמך כמה דקות." הוא קם מכיסאו ויצא מחדר בשתיקה. יצאתי אחריו וראיתי אותו מחליק על הקיר עד שמתיישב על הרצפה, חסר אונים ומייבב מעט. הוא נראה מובס ושבור. התקרבתי אליו ונעמדתי קרובה אליו, מצלה עליו. הוא הרים את ראשו להביט בי, לראות אותו בוכה פשוט שבר אותי. עיניו לא עזבו את שלי, נראה כאילו ביקשו סליחה על כל מה שקרה. הוא הרים את ידו הימנית ושלח אותה אליי, כהזמנה אליו. היססתי לתפוס בידו אך לא יכולתי להחזיק את עצמי יותר. שלחתי את ידי בעדינות לכיוונו והוא תפס אותה ומשך אותי אליו ותוך שניות בודדות הרגשתי את חיבור שפתינו, טבעתי בשפתיו, בגעגועים אליו, בסערות שהתחוללו בגופי, ברגשות שלי כלפיו, טבעתי בו!
אני לא יודעת כמה זמן ישבנו ככה באמצע המסדרון אבל הרגשתי שעבר זמן רב. הייתי צריכה ללכת לעשות את המבחן בצרפתית אבל אני דווקא שמחה שאני כאן, שאנחנו כאן.

גרנט ניתק את שפתינו ומלמל לשפתיי בקול שבור: "את סולחת לי נוי?" זה שבר אותי מבפנים אך לא יכולתי להראות לו חולשה. עם כמה שרציתי להגיד לו שכן, ידעתי עמוק בפנים שלא. שעם כל הגעגוע, כל הרגשות וכל הכאב, אני לא מסוגלת לסלוח לו. "גרנט אני..." "קעקעתי אותך נוי." הוא פלט מפיו בכמעט צעקה כשקטע אותי. הוא הוריד אותי ממנו והראה לי את אחורי ידו. הדמות המצויירת דמתה לי במקצת והיא הייתה עירומה. התביישתי מעט לראות ציור שלי, שצריך להיות אני. גם הוטרדתי מהעניין של העירום אך עוד יותר מזה הוא קעקע אותי. מתחת לקעקוע היה מקועקע בכתב מסולסל קטן שלא שמתי לב אליו קודם: ׳באט וומן שלי׳. המשפט הזה! הרגשתי איך נוצר לי סדק בחומות שהקמתי סביב ליבי לאחר הניסיון שלו לא... לפגוע בי. אני בתוך עצמי אפילו לא מסוגלת להגיד שהוא ניסה לאנוס אותי, זה מחריד אותי! כנראה שהוא שם לב לכך שאני קצת לא איתו אז הוא נאנח בתבוסה ומלמל משהו כמו: "נדבר כבר" והוא קם והלך לחדר של אלינה. "חכה שנייה" אמרתי לו והוא נעצר במקומו והסתובב אליי. נאנחתי בתבוסה אמיתית, יודעת שברגע שאני אוציא את המילים החוצה כבר לא תהיה לי דרך חזרה. תפסתי בידו הימנית ועמדתי יחזית קרובה אליו כשהו עם הגב אליי. נשקתי לגבו ומלמלתי: "גרנט אני..."

מקווה שאהבתן!❤