אני מתפלאת לרגע מהעדינות שבה הוא מחזיק את ידי כשהוא מוביל אותי לעבר הרחבה, אבל אז נזכרת שזה ארתור.
וארתור לא יכול להיות עדין. בכלום. אף פעם.
הוא לוקח אותי לכמעט אמצע החדר, ממש כאילו הוא צועק: "היי כולם! בואו בהמוניכם ותראו איך אליזבת' הולכת ליפול ולשבור את כל גופה מכיוון שהיא לא יודעת לרקוד!" או משהו בסגנון.
"זה באמת הכרחי להיות דווקא באמצע? הפינה הזו שם נראת לי מקום מעולה." אני אומרת ומצביעה לעבר אחד מהמקומות הריקים והמרוחקים יותר מהאמצע.
"את מתביישת, לאב?"הוא מסובב את ראשו בשביל להביט בי, והטון שבו הוא משתמש מרגיש לי מתגרה לחלוטין.
"אני לא מתביישת מריקוד, אני מתביישת מלהיות בחברתך. בעיקר כשזה בציבור." אני מחזירה בעוקצניות האופיינית לי, בניסיון להשיב מעט מהכבוד האבוד שלי.
"טוב לדעת." הוא נעמד ממולי.
אני מחפשת את ג'ייק במבטי, וכשאני מוצאת אותו לבסוף אני שולחת לו מבט של 'עזור לי!" אבל הוא רק מביט בי ובארתור, נראה משועשע למידי.
למרות שאנחנו אמורים להיות בני זוג, אני עוד אהרוג אותו. התערבות או לא.
השיר שהתנגן עד עכשיו נגמר, ומתחיל שיר חדש, איטי יותר, אבל קליל בצורה מפתיעה. אולי הוא לא כל כך הסגנון שלי, אבל הוא מוכר לי בצורה מפחידה, ואני כמעט בטוחה בכך ששמעתי אותו כמה פעמים.
ועכשיו אני נזכרת איפה.
שמעתי אותו כמה פעמים באנגליה, גם כשהייתי בארמון בטיפול של המטפלת שהייתה שלי ושל הילד שגר יחד איתי. המנגינה הזו הייתה מופקת מחדרו של אבא של הילד, ג'ים, וגם מחדרו שלו. ואני זוכרת שהפעם האחרונה שמעתי את אותה המנגינה הייתה כשהיא התנגנה ביום שבו הזמין אותי למסיבת יום ההולדת שלו.
עדיין לא הצלחתי להבין למה הוא הזמין אותי- ילדה ענייה בת כמעט חמש- למסיבה של אנשים עשירים ושחצנים, שמנפנפים בכסף ובשמלות ובחליפות היקרות שלהם.
ואחרי התלבטות קשה, החלטתי לבוא. למרות שאבא שלי לא הסכים, החלטתי שזה מה שאני רוצה; עד שהייתה לי הזדמנות לטעום מעט פאר...
והחלטתי לאזור אומץ ולהתגנב מהבית למסיבה.
הכל היה כל כך גדול, ואנשים הסתכלו בגועל על השמלה הזולה שלבשתי, אבל ילד היום הולדת חיבק אותי. הוא נראה מאוד שמח שבאתי, וסימן לי להתיישב לידו. הייתי צריכה לקפוץ על הכיסא שהיה גבוה מידי בשבילי עם השמלה היחידה שתפרתי לעצמי, והתלהבתי כל כך, ואז הוא הזמין אותי לרקוד איתו, ו... שפך עליי כוס של יין וצחק.
הרגשתי כל כך פגועה, והלכתי משם בכעס ובעצבים ועם דמעות בעיניים, וזה לא היה שווה את המכות שקיבלתי, ולא היה שווה את הדמעות שלי. אפילו שכמובן שאחר כך הוא התנצל בפניי עם כל המילים שלא כל כך עזרו, אבל סלחתי לו בכל מקרה, כמו תמיד.
ההתנהגות שלו הייתה כל כך מוזרה, והוא תמיד גרם לי להתבלבל.
לפעמים זה נראה כאילו הוא מחבב אותי ורוצה להיות איתי ולפעמים זה נראה שהוא מתעב אותי ורק רוצה להציק לי עד שיגעון., ואף פעם לא ידעתי מי הוא באמת והייתי מונעת רק על ידי המילים והמעשים שלו.
הוא היה מוזר בכללי, וזה מה שמשך אותי אליו.
אבל הייתי ילדה קטנה, וטיפשה. מאוד טיפשה.
למזלי כבר למדתי שצריך להתרחק מסכנות.
אני מנערת את ראשי במהירות. אם אני לא רוצה לעשות לעצמי בושות מול כל עובדי הספינה, אני חייבת להתעשת. יש דברים בעבר שצריך לזרוק הצידה בשביל שלא יפריעו לך בהווה. וכרגע? אסור לי לתת לשום דבר להפריע לי, למרות שקשה לי להיכנס לפוקוס. במיוחד עכשיו.
"את מוכנה?" ארתור מחייך אליי, ובו זמנית קוטע באחת את כל המחשבות שרצות לי בראש.
אני מביטה הישר לתוך עינו החומה וה... לא, היא לא מהפנטת בכלל, אני יכולה להישבע, ולוקחת נשימה עמוקה. "לא."
"למזלך הרב, אני שוב לא מתכוון לשאול." הוא אומר, ואז אנחנו מתחילים.
למרות היותו פיראט מעצבן, קר, נראה די טוב, רע לב שרצח וגנב מעשרות בני אדם, הוא רקדן בסדר גמור, ואפילו מעולה.
טוב, לזה אני לא יכולה להגיד שציפיתי.
הוא מוביל אותי בתנועות עדינות ואיטיות, במיומנות רבה שניכרת לעין, בזמן שכל מה שאני עושה זה להביט לרצפה ולבדוק אם הוא לא ישים את רגלו במקום שיגרום לי למעוד בכוונה. מעניין מאיפה הוא למד את כל זה.
"אני ממליץ לך להתרכז קצת יותר. אני לא אתפלא אם תיפלי פתאום באמצע הריקוד מרוב שאת מסתכלת למטה." הוא לוחש, קצת יותר מידי קרוב לאוזני.
אני מרימה אליו את מבטי קצת לפני שהוא מסובב אותי ביד אחת, ואז מושך אותי חזרה אליו, מניח את ידיי מסביב לצווארו.
הריקוד הזה אורך קצת יותר מידי זמן.
למרות שיש בי חלק קטן, ממש זעיר, שרוצה להמשיך. לא ידוע אם בגלל הריקוד או בגלל שארתור הוא זה שמוביל--
לא. אין סיכוי.
אין לארתור שום חלק ברצונות שלי, ולעולם לא יהיה. אולי רק הרצון של לזרוק אותו לאוקיינוס ולהשאיר אותו שם לנצח, עד שיירקב ויהפך לאוכל לכרישים ולדגים.
זה לא חדש שמעולם לא רקדתי לפני זה, ואני מקווה שחוסר המיומנות שלי אינו נראה לעין, כי כל מה שאני עושה זה לעקוב אחרי המהלכים שארתור עושה עד כמה שמתאפשר לי, ולקוות שמצליח לי.
המוזיקה די נחמדה, ונעימה, ומרגיעה, ואינה צורמת לאוזניים שלי, למרות שהיא מעלה בי כל כך הרבה זיכרונות מהעבר שאני מנסה להדחיק.
אבל אחיזתו של ארתור בי לא נוקשה מידי ולא רכה מידי, בדיוק במידה שלא תגרום לשבירת העצמות שלי מרוב המגע החזק, או לחלופין לגרום לי ליפול או לעוף הצידה באמצע הריקוד ולהיתקע בקיר. מה שגם לא יהיה נחמד כל כך.
לפתע, הוא עוזב את ידי ומניח גם את ידו השנייה על מותניי, מרים אותי באוויר תוך כדי סיבוב, מה שאני חושבת שלא אמור להיות דרך הריקוד.
אני מתלבטת אם לנופף ידיים ולצרוח או לבעוט בו או פשוט לשתוק כי גבהים זה בכלל לא הדבר האהוב עליי, אז אני פשוט מחליטה לשתוק ולנעוץ בו את ציפורניי.
"פחד גבהים, לאב?" הוא אומר קצת יותר חזק, מביט בי מלמטה.
"תוריד אותי לקרקע המזורגגת." אני מסננת לעברו בשביל לנסות לגרום לכך ששאר המלחים לא יראו, חושקת את שיניי.
"אל תדאגי. אני לא אתן לך ליפול." הוא אומר ומחייך חיוך עקום כשהוא מוריד אותי סוף סוף לקרקע הבטוחה, חוזר לאחוז בידי.
אני מתנשפת. לעזאזל! למרות שזה לא היה כל כך גבוה, זה הבהיל אותי.
מאז שהייתי קטנה פחדתי מגבהים, ועכשיו גם ארתור יודע את זה.
"אני לא פוחדת מגבהים, אני פשוט מתעבת אותם." אני לוחשת חזרה ברטינה, רק בשביל שהכול יהיה מובן וברור שאני לא מפחדת משום דבר.
או שלפחות יחשוב ככה.
"אני אוהב את זה שאת משקרת בשבילי." הוא מגחך בשנית ומסובב אותי במקומי לפני שאני מספיקה למחות על דבריו.
אני חושבת, בעיקר מקווה, שאף אחד לא שומע את השיחה שלנו, כי זה לא יהיה נחמד לגלות שהנערה שאמורה להיות קשוחה יותר מחצי מהגברים החזקים שיש כאן על הספינה מפחדת-- כלומר, מתעבת, גבהים.
אבל כשאני מסתובבת, אני מבחינה שכמעט כל המלחים והעובדים של הספינה מסתכלים עלינו. נהדר. נפלא.
זה מה שחסר לי.
אני חוזרת לבין זרועותיו של ארתור. "אני אוהבת כשאתה... רגע, אני לא אוהבת כשאתה כלום. אני לא אוהבת כשאתה מדבר. או נוגע בי. או קיים בכללי." אני מסננת מבין שפתיי.
"איך את יודעת שזה כיף כשאני לא קיים?"
הוא שואל, מרים גבה.
"כי הייתה לי תקופה ממש טובה בחיים שאתה לא היית נוכח בהם. מפתיע, נכון?"
"אולי." הוא עונה, מסובב אותי שוב. "אבל בכל מקרה, את לא יכולה להגיד דברים שכאלו בלי לדעת אותם. אבל בכל מקרה, תודה שאת חושבת עליי ככה." הוא מחייך, והמוזיקה נגמרת בצליל עדין והדרגתי.
הוא עוזב את ידיי, קד. אני מוצאת את עצמי פשוט עומדת במקום, עדיין מבולבלת מכל מה שקרה.
נימוסים והליכות מעולם לא היו הקטע שלי ומעולם לא אהבתי להשתמש בהם, וזה לא משהו שאני הולכת לשנות דווקא עכשיו.
"היה כיף." ארתור אומר בחיוך.
"כן, אולי בשבילך. אל תבצע הכללות." אני אומרת ומנסה להתרחק ממנו כמה שיותר מהר, בעיקר בשביל למצוא את ג'ייק ולתת לו את המכות המגיעות לו.
אני מנסה להתחמק מהמבטים של כולם ומתחילה ללכת למקום שבו רוב המלחים נמצאים, למרות שאני בכלל לא בטוחה שמה שאמרתי כרגע לארתור הוא נכון.