אני זוכרת שלאחר כמה ימים אחרי שכבר הייתי באמריקה ניסיתי להיזכר באנגליה, כי כבר אז היא נראתה לי כמו זיכרון רחוק.
הייתי כל כך שקועה בחלום שלי, בחלום על הארץ הירוקה עם הפרחים הורדים והאנשים נחמדים, כך שבכלל לא רציתי לחשוב על כל מה שעבר עליי באנגליה.
ביום שהיינו עוד בספינה, רגע לפני שהיא
החלה להפליג, לילי הצביעה על בית גדול שעמד ליד הים הגדול ואמרה שזה היה הבית שלה. אני זוכרת שחייכתי, אבל בתוך תוכי לא יכולתי שלא לחשוב על הבית העשוי מקש והבד הקטן שהיה שלי למרות שזה לא הפתיע אותי כל כך, כי תמיד אנגליה הייתה מחולקת לטירות ענקיות מול צריפים עגומים. אבל מה שהפתיע אותי באמת הייתה תחושת הקנאה שהציפה אותי אז וכמעט ולא עזבה. קינאתי בלילי. קינאתי ביופי שלה, בנחמדות שלה, ובכל הדברים שיש לה; קינאתי בשמלות המשי שלה, סיכות השיער הורודות, הדובי החום והצמרירי, והעובדה שיש לה אמא ואבא נורמאליים שאוהבים אחד את השני. ושאוהבים אותה.
אני יודעת שאם אני חושבת על זה עכשיו אני ארגיש מגוחך, כי כל אחד והעתיד שאליו הוא נועד, אבל כשהמחשבה הזאת עלתה לי בראש הרגשתי ממש רע. ממש ממש רע.
אבא של לילי היה משרטט מפות מטעם המלוכה. כלומר, הוא היה נוסע בספינות וחוקר מקומות ולאחר מכן משרטט את האיזור הגאוגרפי של האיזור על חתיכת נייר מיוחד ומוסר הכל למלך. בזכות זה, המלך נתן לו אדמה ומשרתים באנגליה, בבית גדול ויפה על שפת הים.
לילי סיפרה לי את זה בכל כך הרבה התלהבות עם ברק בעיניים, כך שאני התביישתי להגיד לה שאבא שלי גר באדמה של מישהו אחר, אחד מהאחים של למלך שקראו לו ג'ים. אז לא סיפרתי, כי פשוט התביישתי. היה לי אומץ לספר לה הכל רק סביבות גיל שש עשרה.
כבר הספקתי במשך הזמן להדחיק את הבית שלי באנגליה הרחוקה וכבר הספקתי להשתקע באמריקה, למרות שזה לא בדיוק היה כמו החלומות שעליהם חלמתי בלילות שהעברתי בין הגלים. אבל דבר אחד קטן שאני לא הצלחתי לשכוח - ושאני עדיין לא מצליחה לשכוח - הוא שלג'ים היה בן יחיד קטן ומעצבן, שאולי למזלי, אני לא מצליחה כלל להיזכר בשמו.
הוא היה גבוה, למרות שהיה גדול ממני רק בשנה וקצת, ותמיד היה צוחק עליי שאני נמוכה וקטנה יותר ממנו. היה לו שיער פרוע ודי בהיר, והוא היה תמיד בא לשחק איתי בדשא המשותף בין הבתים שלנו. אף פעם לא באמת רציתי לשחק איתו, אני חושבת - אבל אני תמיד הייתי בחוץ, בעיקר בשביל לא להיות בבית, והוא תמיד היה שם גם, ואף פעם לא באמת הבנתי למה בן של משפחת מלוכה כל כך רוצה לשחק עם ילדה שכמוני. בעיקר אחרי כל הפעמים שרדפתי אלריו, הרבצתי לו, התעלמתי ממנו או קיללתי אותו.
פעם אחת, המצב היה ממש גרוע. מרוב שהתעצבנתי מכך שהוא תמיד היה נמצא איפה שאני לא אהיה, נתתי לו מכות כל כך חזקות שאבא שלי הסתבך בצרות וכמובן שגם אני אחריו, כי אבא שלי צרח והרביץ וזה לא היה נחמד כל כך.
אבל ביום למחרת הילד רק חיוך חיוך מוזר, וגם יום אחר כך הוא בא כהרגלו והמשיך לשחק בשטח הדשא הגדול.
אבל הדבר שאני הכי לא אשכח זה באותו יום לפני שעזבתי את אנגליה, ראיתי שהוא קטף פרח מהגינה שלו, שבה אני טיפלתי כחלק מהחזרת החוב על הבית.
ואני זוכרת שצעקתי עליו, כי אני זאת שהייתי צריכה לטפל בגינה בעצמי. האדמתי מכעס וצעקתי שהוא מפונק, שהוא לא יודע מה זה לעבוד בשביל משהו ושאז באים והורסים לך אותו, שהוא לא יודע להעריך עבודות של אנשים אחרים שעושים בשביל אבא שלו ובשביל המשפחה שלו ובשביל המלך ובשבילו, שהוא חושב שהכל מגיע לו כי הוא עשיר, ועוד כל מיני דברים שילדה בת חמש וקצת לא אמורה לצעוק על הבן של בעל הבית שלה, או בכלל לא אמורה לצעוק.
הוא נראה כל כך מבוהל, והגיש לי את הפרח ביד רועדת. "א-אני מצטער! לא ידעתי! רק רציתי לתת לך את זה ולהתנצל!"
לקחתי את הפרח והייתי יותר מידי מבולבלת בשביל להגיב.
פשוט עמדתי ובהיתי בו, מכיוון שתמיד כשהייתי צועקת עליו הוא היה צוחק או פורע לי את השיער, אבל לפני שהספקתי לסדר את כל המחשבות שהיו לי בראש ולהשיג אומץ בשביל להגיד לו משהו ולהתנצל הוא ברח, ומעולם לא ראיתי אותו יותר.
הכרנו חמש שנים, וגדלנו יחד עם אותה המטפלת.
היא הייתה המטפלת שלי כי ג'ים היה חייב לאבי טובה שהתבססה על כך שהוא היה סוחר האלכוהול הגדול והחזק ביותר שלו. אבא שלי הציל אותו הרבה פעמים בכל מה שקשור למסיבות של אצילים שבהם ג'ים היה זקוק לאלכוהול הכי משובח, עוד כשאמא שלי הייתה בחיים ולפני הנפילה שלו. בעל הבית נתן לו אותה בכך שמימן לי את המטפלת, שבעיקרון זה היה אמור לעזור לי בהתפתחות כי לא הייתה לי אמא. זה היה נחמד, למרות שהיא כמובן טיפלה בבנו של ג'ים טוב יותר מכיוון שקודם כל, אביו היה עשיר.
וככל הנראה הסיבה השניה לכך היא שהשמועות על כך שאבי קרא לי רוצחת התפשטו בכל הכפר. ולא רק זה, השמועות גרמו לאחרים באמת להאמין בזה, להאמין שאני "בת השטן" ושנולדתי בשביל לגרום סבל לחיים של אבא שלי ושל שני אחיי הבוגרים.
ובעיקבות כולם גם היא האמינה בדברים האלו. היא פחדה להיות בחברת "רוצחת," למרות שהייתי רק בת כמה חודשים ולא באמת יכולתי לעשות משהו בשביל לפגוע בה, או בכל מישהו אחר מלבד למשוך להם בשיער או למצוץ להם את האצבע או לבכות עד שיתרחשו. היא כל הזמן בירכה אותי בברכות לאל, ורק כשגדלתי הבנתי שזה ברכות שאמורות לגרום לאלוהים לסלוח על כל החטאים שלא עשיתי.
אבל אני יודעת שאם הזמנים לא היו כל כך קשים וכל פרוטה הייתה חשובה, היא לא הייתה מעזה אפילו לירוק לכיווני.
אבל לי זה לא הפריע.
זה מעולם לא הפריע לי.
לא הפריע לי היחס של כולם אליי כשגדלתי, לא הפריע לי היחס של אבי ואחי אליי, שום דבר לא עניין אותי. בהמשך השנים הפכתי לילדה פחות רגישה ויותר קשה, וזה לא הפריע לאף אחד. לי לא, לא לאבא שלי ולא לאח שלי, לא לאף אחד. וככה הייתי אמורה להיות.
כשגדלתי קצת, והסתכלתי על כל מה שקרה בחיים שלי במבט קצר לאחור, הבנתי שאולי זה היה טוב.
כי מה שלא הורג אותך, מחשל אותך, ואם כל מה שקרה לי לא היה קורה לא הייתי מי שאני ומה שאני עכשיו. ומי שאני עכשיו זה לא כזה רע, כי אני כמעט ומסוגלת להכל, בהתחשב בסיטוציות הלא נעימות שבהן אני מוצאת את עצמי כמעט כל הזמן.
אני זוכרת את עצמי בתור מישהי הרבה יותר פגיעה ויותר חלשה, בכיינית ונותנת לכולם להשתמש בה, חסרת ביטחון, חברותית ומקסימה, לא יודעת להשתמש בשכל שלה, ביכולות הגוף שלה, או במילים שבפה שלה. אם הייתי נשארת אותו הדבר, לא הייתי שורדת בשום מצב כלשהו. הייתי נשברת, ואולי אפילו לא הייתי נמצאת כאן היום.
אבל תמיד העבר שלי היה משהו שנדחק בסוד, שאף אחד לא באמת יודע עליו, כי לא אהבתי לדבר עליו. גם עכשיו אני לא מזכירה אותו בשם מקום.
אני שונאת רחמים, ואני גם יודעת שאני חזקה מזה, ושהעבר שלי נמצא הרבה הרבה מאחוריי.
וטוב שכך. כי אם הוא לא היה נמצא מאחוריי, הייתי נופלת. והייתי נופלת חזק.