340 מילים
★★★★★★★★★★★★★★★★★★
"אני.. יש לי רגשות. אליכם, כלומר. אליכם ואל כל השאר. וסוקג'ין, כמובן. ואממ. תהינו אם תרצו להצטרף למערכת יחסים פוליאמורית איתנו. אממ. זהו. כן."
אחרי שטאהיונג אמר את המילים האלה, הוא הרים את עיניו אל מבטיהם חסרי ההבעה של ג'ימין וג'אנגקוק ומיד קפץ מהמיטה.
"אני- אה- לא חשוב. תשכחו שאמרתי משהו. אממ. סליחה." ואז הוא יצא מהחדר בריצה, דמעות כבר עולות בעיניו.
הוא התעלם מהשלושה האחרים שישבו בסלון שקראו לו ושאלו מה קרה, והוא התעלם מסוקג'ין שניסה לעצור אותו, הוא פשוט יצא מהבית בטריקת דלת והתחיל לרוץ.
לאן?
הוא לא ממש ידע.
הוא רק רצה להתרחק.
ג'ימין וג'אנגקוק חשבו שהוא מוזר.
הם שנאו אותו.
הוא ידע את זה.
הוא פשוט ידע, לפי המבטים חסרי הרגש שלהם שבהו בו לאחר שאמר את המילים ההן.
"יש לי רגשות. אליכם, כלומר. אליכם ואל כל השאר. וסוקג'ין, כמובן. ואממ. תהינו אם תרצו להצטרף למערכת יחסים פוליאמורית איתנו."
איזה אידיוט הוא!
למה הוא עשה את זה??
טיפש, טיפש, טיפש!
הוא היה צריך פשוט לשמור הכל לעצמו, גם מסוקג'ין. אם הוא רק היה מצליח להסתיר את זה יותר טוב-
לא.
אם רק הם לא היו מגלים באותו יום בבית ספר כשהוא התמוטט, שהוא מנסה- שהוא מנסה-
שהוא רק מנסה להיות טוב יותר.
שהוא רק מנסה להיות מספיק.
אם הם לא היו מגלים, הכל היה יכול להיות טוב יותר.
הוא לא היה צריך לאכול כל הזמן,
הוא לא היה גר איתם באותו בית חנוק כל הזמן,
הוא לא היה צריך להרגיש את ה.. רגשות המוזרים האלה שלו כל הזמן,
הוא לא היה צריך להביך את עצמו ככה ולגרום לאחרים לשנוא אותו-
הוא לא היה מתאהב בכלל!
הוא לא היה מתאהב אם הם לא היו כאלה נחמדים, אם הם רק היו נשארים כמו שהם היו פעם!
אם רק הם היו נשארים כמו פעם, והכל היה נשאר כמו פעם, הכל היה טוב יותר.
עכשיו הם שוב שונאים אותו - והפעם מסיבות הרבה יותר אמיתיות - ועכשיו הוא יכול סוף סוף להודות בזה שהוא נכשל, שהוא באמת, באמת, באמת, לא מספיק.
כל חייו הוא ניסה להוכיח שהוא כן, שהוא מסוגל ושהוא מספיק-
אבל עכשיו הוא ידע בוודאות.
הוא לעולם לא יהיה מספיק.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★
טוב אממממממ
אני בדרך כלל לא כותבת בתחילת או סוף הפרק, או בכלל, אבל הפרק הזה היה מאוד אמושינל (רגשי) עבורי וסתם רציתי להגיד את זה.
כנראה בגלל שלפעמים גם אני מרגישה ככה, מאוד לא מספיקה.
זהו כן בי