1054 מילים
★★★★★★★★★★★★★★★★★★
"בוא לגור איתנו," סוקג'ין ניסה לגרום לטאהיונג להקשיב לו בזמן שחמשת האחרים עמדו מאחוריהם והאזינו בשקט. "תהיה לך חברה, יהיה לך קל יותר לשלם על הבית והאוכל, ונוכל לדאוג לך ולשים עליך עין מקרוב."
כבר מאז ששמו לב שמצבו של טאהיונג משתפר באשפוז ובטיפול, ששת החברים התחילו לדבר על קניית בית לשבעתם כדי שיהיו קרובים יותר ויוכלו לשמור ולדאוג זה לזה.
לכל אחד מהם היה אינטרס סודי בנוסף לכל: הם כולם רצו להיות קרובים הרבה יותר לטאהיונג.
עכשיו משגילו את הרגשות החדשים שהיו להם כלפיו, כל אחד ואחד מהם מצא את עצמו מתקשה להיות רחוק מטאהיונג ליותר מזמן מוגבל ביותר.
הם רצו את טאהיונג לצידם 24/7, גם אם ידעו שזה לא לגמרי אפשרי.
בית משותף היה דרך אפשרית ולא בלתי נתנת להשגה או מוזרה מידי.
חוץ מזה, הם באמת רצו לדאוג לטאה, בין אם אהבו אותו בצורה פלטונית או רומנטית.
כרגע טאהיונג התגורר בדירה הקטנה שלו לבדו כבר שבוע וקצת. יונטאן חזר אליו אחרי שהתגורר אצל ג'אנגקוק למשך כל זמן האשפוז שלו, וטאהיונג היה מאושר להיות איתו שוב אחרי כל כך הרבה זמן.
הוא הלך לבדיקה או שתיים בבית החולים כדי לוודא שהוא באמת מסוגל להתמודד עם עצמו בעצמו, והבנים באו לבקר אותו לפחות פעם ביום כדי לוודא שהוא בסדר ושהוא אוכל ושיש לו חברה.
הוא עוד לא היה במצב לחזור לבית ספר ובמילא בקרוב תתחיל חופשת החורף.
אבל הם רצו שיהיה קרוב אליהם, וכמה ימים לפני כן הצליחו להשיג בית נחמד בגודל מתאים להם בתשלום סביר שיכלו לספק. עוד במהלך שהותו של טאה בבית החולים הם התחילו כולם לעבוד כדי שיהיה להם מספיק כסף, ועכשיו העבודה הקשה השתלמה.
כעת הם היו במשימה לשכנע את טאהיונג לעבור איתם.
"כולנו נגור שם יחד ונשלם את החשבונות יחד שווה בשווה. לא תהיה בודד ונוכל לבלות יחד יותר." הוסוק הוסיף.
למען האמת, טאהיונג ידע שהתשובה הנכונה היא "כן".
הוא רצה שהתשובה תהיה "כן".
אחרי הכל, ההיונגים וג'אנגקוקי לא היו היחידים שגילו את האהבה החדשה שלהם.
וטאהיונג ידע שהטיעונים שלהם היו צודקים ויכלו להקל עליו, אז התשובה הייתה די ברורה.
אבל הוא בכל זאת היסס...
הוא היה רגיל כבר לגור לבד, בפרטיות, במשך חודשים, כשהוא יכול לעשות מה שירצה ואיך שירצה ומתי שירצה, כי זה היה הבית שלו, ורק שלו.
לגור עם שישה אנשים נוספים בבית היה שינוי גדול, וסביר ביותר שתהיה לו פחות פרטיות ופחות זמן אישי למחשבות ולרגעים לעצמו.
מצד שני..
יכול להיות שפחות מחשבות ורגעים לעצמו יהיו עדיפים.
החברים שלו ישמרו עליו, ידאגו לו, יטפלו בו.
יעלימו את המחשבות ויקצרו את הזמן שלו עם עצמו, יקצרו את הזמן שלו שמלא בהלקאה עצמית.
הם יהיו שם בשבילו.
אבל באמת.
"בסדר." הוא לחש ברכות, ולרגע הם כולם השתתקו בהפתעה. ואז,
"באמת??"
"זה נפלא!"
"אז נוכל להתחיל לעבור כבר מחר, ותוכל לעזור לנו לעצב את הבית!"
"תעצב לעצמך גם את החדר כמובן, אבל זה ברור."
"זה עומד להיות כל כך כיף!"
"אין כמוך, טאה-טאה!"
---
"בסדר, זה הכל?" ג'אנגקוק התנשף.
הוא ונאמג'ון הגיעו יומיים אחר כך כדי לעזור לטאה להעמיס על הרכב של יונגי (הוא השאיל להם את הרכב מאחר והיה הגדול משל כולם) את כל הקופסאות המלאות בפריטים ורהיטים מביתו הקטן והריק של טאהיונג שהוא, ג'ימין, וג'ין ארזו ביום לפני כן.
"אני חושב שזהו זה." נאמג'ון ענה כששפשף את ידיו זו בזו כדי לנער מהן את האבק והלכלוך מהעבודה הקשה.
בדיוק אז טאהיונג יצא עם ארגז גדול שנראה כבד במיוחד, הוא התקשה ללכת איתו בידיו והתנשף ונאנק בקושי. השניים האחרים מיהרו לעברו וג'אנגקוק מיד לקח את הארגז מידיו בזמן שנאמג'ון וידא שהוא בסדר, "לא כדאי שתסחוב דברים כבדים כאלה, טאה בייבי, אתה עדיין חלש מידי."
וופס, הוא קרא לו בייבי.
עד כה, רק ג'אנגקוק וג'ין עשו את זה- אבל לא הרבה, וטאהיונג כבר התרגל אליהם, אז זה היה בסדר.
אבל נאמג'ון..
נאמג'ון גרם לו להסמיק.
כאילו, ממש להסמיק.
כאילו, ממש ממש ממש להסמיק.
הוא השפיל את מבטו וכחכח בגרונו במבוכה, מקווה שהמבוגר יותר לא שם לב לאדמומיות שהתפשטה על לחייו. לרוע מזלו, או אולי בעצם לטובתו, נאמג'ון שם לב.
"טאה? הכל טוב?" הוא התכופף כדי לנסות לתפוס את מבטו המושפל של טאהיונג, "זה בגלל שקראתי לך בייבי? מצטער אם זה גרם לך להרגיש לא בנוח, זה פשוט נפלט-" טאהיונג מיהר להניד לראשו בשלילה ונאמג'ון הרגיש מבולבל לרגע לפני שהבין וחיוך מלא חיבה נפרש על פניו. "אתה... אהבת את זה?"
לקחו לטאהיונג כמה שניות להגיב, וכשהוא עשה זאת סוף סוף, ההנהון הקטן שהציע היה כמעט בלתי מורגש. אבל נאמג'ון - וג'אנגקוק שבדיוק חזר מהרכב שוב - שמו לב, ולשניהם היו חיוכים משועשעים, כמעט זוממים.
"אם ככה," נאמג'ון התחיל וג'אנגקוק סיים, "נצטרך לקרוא לך ככה הרבה יותר."
הסומק של כחול השיער רק העמיק - אם זה היה אפשרי בכלל - והוא שיחק באצבעותיו, נבוך.
השניים האחרים רצו להמשיך להתגרות בו, אבל החליטו שזה מספיק להיום ופנו לכיוון הרכב שוב.
"בסדר. אז מחר תבוא משאית ההובלה להעביר את כל הרהיטים הגדולים והכבדים שאנחנו לא נוכל להעביר ברכב שלנו. אנחנו נבוא גם, כדי לעזור עם הכל. בינתיים תנוח, אתה צריך את זה."
הם נופפו לו ונכנסו לרכב של יונגי, ג'אנגקוק מתניע ומסיע אותם משם אל הבית החדש שלהם במטרה לפרוק את הקופסאות בחדר המיועד לטאהיונג.
---
תוך שבוע וקצת כל תכולת הדירה הקטנה של טאהיונג הועברה לבית החדש והגדול של השישה.
הם לא היו צריכים לקנות הרבה רהיטים לסלון ולמטבח מאחר ולטאהיונג היו את הרהיטים שלו, בזמן שכל השאר גרו עם ההורים שלהם לפני המעבר.
הם בכל זאת היו צריכים לקנות רהיטים מסויימים שהיו חסרים, כמו כורסה נוספת לסלון כדי שלכולם יהיה מקום לשבת, צלחות, סכו"ם, וכלי בישול נוספים כי לטאהיונג לא היו מספיק, הם היו צריכים להוסיף ארונות ומקרר גדול יותר, אבל חוץ מזה ועוד כמה פרטים שוליים היה להם הכל.
זה הקל עליהם, האמת, שלא היו צריכים לבזבז יותר מידי כסף אחרי שכבר קנו את הבית עצמו.
וטאהיונג למען האמת...
הוא מצא את החברה הכמעט-תמידית שלהם מנחמת ומרגיעה, נהנה מהעובדה שתמיד יכל לבקש עזרה ממישהו ושתמיד היה לו אוכל למקרה שהרגיש טוב יותר מהרגיל והיה במצב רוח טוב מספיק כדי לאכול על דעת עצמו.
ג'ימין וג'אנגקוק באו לישון איתו במיטה שלו הרבה ולהפך, ומידי פעם גם האחרים- סתם כי רצו להרגיש את הקרבה שלו, כדי להרגיש אותו בלילה ולדעת שזה לא היה סתם חלום ושהוא באמת בסדר.
ג'ימין ישן איתו הכי הרבה כי התקשה להירדם בלילות ונרגע רק כשהריח את ריחו המתוק של טאהיונג וכשחום גופו וזרועותיו הארוכות עטפו אותו.
לאט לאט כולם התמכרו אל טאהיונג, והוא התמכר אליהם.
ולמרות שהם התמכרו כל אחד בנפרד לאדם אחד וטאהיונג התמכר לכולם בבת אחת, הוא הרגיש כאילו היו לו שישה לבבות שלמים בשביל כל אחד ואחד מהם.
הוא היה יותר ממכור.
הוא היה מאוהב.