917 מילים
★★★★★★★★★★★★★★★★★★
"אפשר להיכנס!"
כשדפיקות נשמעו על דלת חדר בית החולים של טאהיונג, הוא היה בטוח שזה אחד מחבריו שבא להביא לו אוכל כמו שעשו בכל יום, או שזו אחות שבאה לבדוק אותו.
לכן הוא הופתע לראות את הרופא שלו נכנס בחיוך לא קטן עם כמה דפים בידו.
"שלום, טאהיונג." הוא בירך והתיישב על הכיסא שהוצב ליד המיטה. "קודם כל, איך אתה מרגיש? אני כאן כדי לדבר, ויש לי חדשות טובות בשבילך." הוא פתח, ואחרי שטאהיונג מלמל תשובה במבוכה הוא דיבר שוב, "הגיעו תוצאות הבדיקות האחרונות שלך, וכולן יצאו כמעט מושלמות. מלבד זה, כל הצוות הרפואי שטיפל בך עד כה שם לב לשינוי שחל אצלך מאז שהגעת הנה לפני יותר מחודש, והגענו להחלטה שאתה בקרוב מאוד תהיה מוכן לצאת מפה." חיוכו התפרש על פניו בשמחה, וטאהיונג חיקה אותו וחייך כמוהו - חיוך גדול, שמח, שנמצא במקום טוב יותר.
"תודה רבה לך, דוקטור! זה מרגש לשמוע," טאהיונג הודה בעיניים נוצצות, "מתי בערך אני אוכל לצאת מכאן?"
הרופא המהם ובדק בדפים, "עוד שבוע בערך. בסדר?" טאהיונג הנהן בהתלהבות, כבר נמאס לו מהמקום הזה והוא רק רצה לחזור לחמימות והנוחות של הבית שלו.
"כמובן, יהיה עלייך מעקב שלאט לאט ירד אם נראה שאתה באמת משתפר, ואני גם ממליץ להתחיל פגישות עם פסיכולוג - אבל זה לא חובה." הרופא הוסיף, אבל זה לא היה משהו שיכל לגרוע מהשמחה של כחול השיער, שרק רצה לספר לחברים שלו כבר.
"החברים שלך נרשמו כאפוטרופוסים שלך מאחר וחלקם כבר בגיל החוקי, אז הם ייודעו מאוחר יותר בהמשך היום.-"
"אני יכול להודיע להם בעצמי?" טאהיונג קטע את משפטו בחיוך מקסים שגרם למבטו הרציני מעט של הרופא להיעלם ולהשתנות לחיוך שוב.
"כרצונך."
---
"קוקי! קוק, אתה יכול להתקשר לכולם בשיחה משותפת בבקשה? מהר, זה חשוב!"
טאהיונג לא יכל לשמור על איפוק ברגע שג'אנגקוק נכנס לחדרו עם שקית שתכולתה הייתה כנראה מזון בשביל כחול השיער - שכבר לא נחשב חולה, ככל הנראה - ומיהר לבקש שיתקשר לכולם.
ג'אנגקוק המבולבל מיהר לעשות כדבריו, מבין שמשהו חשוב קרה- ולפני שהתחיל לדאוג יותר מידי, החיוך הגדול על פניו של טאהיונג סיפר לו כבר שזה משהו טוב, משהו טוב מאוד אפילו.
"הלו?"
"קוק?"
"ג'אנגקוקי הכל טוב?"
"יו, מה קורה?"
"היי, אתה צריך משהו?"
"היי, אתם בשיחה משותפת. אני עם טאהיונגי והוא רצה לספר לנו משהו." ג'אנגקוק הסביר לפני ששם את הטלפון על רמקול והגיש אותו לטאהיונג המתלהב.
"היי!!" הוא קרא לתוך הטלפון, מקבל מיד תגובות בחזרה. "אז הרופא הגיע היום לדבר והוא אמר שהמצב שלי משתפר, הבדיקות האחרונות שעשיתי יצאו די טובות ואני מוכן ללכת כבר הבייתה!" הוא סיפר.
הוא לא שם לב למבט האוהב ומלא החיבה של ג'אנגקוק - וכנראה גם של כל השאר מעבר לטלפון - למשמע קולו ולמראה התרגשותו הגדולה, אבל זה לא היה משנה באותו רגע.
"זה מצויין, טאהיונגי!"
"מזל טוב טאה-טאה!"
"אנחנו שמחים בשבילך חומד!"
"כל הכבוד, טאה!"
"הגיע הזמן. מה דעתכם לחגוג את המאורע המשמח?"
טאהיונג לא היה בטוח אפילו מי אמר מה, אבל הוא התלהב מהרעיון של לחגוג.
"אני חושב שזה מצויין," קולו של ג'אנגקוק נשמע פתאום קרוב מאוד והוא קפץ בהפתעה, מביט מעבר כתפו כדי למצוא את ג'אנגקוק מחייך אליו. הנשימה שלו פגעה בלחי של טאהיונג והוא יכל להרגיש את החום מתפשט בפנים שלו. "נוכל להביא כיבוד ושתייה לכאן אולי, ולאכול כולנו יחד."
"אפשר לראות גם סרט אם נרצה," קולו של נאמג'ון הוסיף מעבר לקו, "הטלויזיה נחמדה, ונוכל להביא שמיכות חמות וכריות."
"אולי אפילו נעשה מסיבת פיג'מות!" ג'ימין קרא וטאהיונג, בתור הנשמה התאומה שלו, מיד התלהב, "כן! מסיבת פיג'מות!"
הם המשיכו לדבר לעוד כמה דקות, מתכננים הכל - מי יביא מה, מתי הכל יקרה, מה הם יעשו - עד שהגיע הזמן שג'אנגקוק יעזוב וטאהיונג שוב נפרד ממנו - ומהם - אבל רק עד לערב, אז הם כולם יבואו בהמוניהם עם משקאות וכיבוד כדי להינות איתו ולחגוג את העובדה שהוא סוף סוף יוצא מבית החולים.
---
בשעה שבע בערב דפיקה נשמעה על דלת חדר בית החולים בו טאהיונג ישב בהתרגשות וציפייה.
הוא כמעט קפץ מהמיטה שלו, מעביר מבט אחרון על החדר המסודר - טוב, מסודר יותר - לפני שמיהר לפתוח את הדלת לששת חבריו.
הוא מיד נבלע בחיבוקים שלהם בצחקוקים מתוקים שגרמו לכולם לחייך בחיבה אין סופית.
כשהם כולם סיימו לחבק את טאה ולשבח אותו על הדרך שעשה כדי להגיע למצב הטוב בו הוא נמצא, הם הניחו את כל התיקים שלהם (לסוקג'ין היו הכי הרבה, והם היו כולם מלאים באוכל ומוצרי טיפוח) ופנו לפטפט על דברים רנדומליים.
באיזשהו שלב הטלויזיה נדלקה וצלחות פלסטיק מלאות באוכל (הכל היה שווה בשווה, עם אותו האוכל שהיה בריא כדי לגרום לטאה להרגיש בנוח) הועברו וחולקו בין כולם, והם כולם הצטופפו יחד על המיטה והרצפה כשצפו בסרט "המניונים - גנוב על העולם" - לבחירתו של טאהיונג, כמובן.
מהלך הסרט היה נחמד- הם צחקו ואפילו חיקו את הדמויות, וג'אנגקוק וטאהיונג שראו יחד את הסרט עוד לפני כן - יותר מידי פעמים, אם תשאלו את חבריהם - ציטטו משפטים מהסרט בקולות מצחיקים.
לאחר שהסרט נגמר וצלחות הפלסטיק שלהם נערמו בפח הקטן שהיה בחדר בית החולים של טאהיונג, כשכולם שכבו בתוך שקי השינה שהביאו או על המיטה הקטנה של טאהיונג וסוקג'ין סיים את סדרת הטיפוח שלו (וגרר אחריו את שלושת הצעירים ביותר), הם עוד נשארו ערים כדי לדבר ולצחוק ביניהם על הסרט ועל פוסטים משעשעים שראו באינסטגרם ובטוויטר.
בשלב מסויים טאהיונג השתתק ורק צפה והקשיב לחבריו בחיבה בלתי נגמרת.
הוא אפילו לא שם לב כשחיוך עדין נפרש על פניו וחמימות לא ברורה מלאה את חזו.
הוא הביט בחבריו, נזכר בימים ובשבועות האחרונים; איך דאגו לו וטיפלו בו ואיך עזרו לו לראות את עצמו יותר טוב, נתנו לו עצות ומילים טובות..
איך לא הפסיקו להתנצל ואיך קיימו את הבטחותיהם לתקן..
איך היו חברים מדהימים ומשפחה עבורו והתמודדו עם הקשיים שלו יחד איתו..
הוא הרגיש פתאום פגיע, כשהסתכל עליהם- הסתכל עליהם באמת...
ופתאום הוא הבין כמה חשובים האנשים האלה בחיים שלו, כמה הם עשו בשבילו,
כמה הוא אוהב אותם.
אוהב אותם?
כן...
אוהב אותם.