1218 מילים
★★★★★★★★★★★★★★★★★★
יונגי זמזם לעצמו מנגינה שקטה בעודו מכין לטאהיונג ארוחת צהריים פשוטה-
ראמן עם ביצה קשה ומלפפונים חתוכים דק, כמו שהוא ידע שטאהיונג אוהב.
זה היה בוקר והוא היה צריך לצאת לבית ספר עוד עשרים דקות, אז הוא קצת מיהר בעודו חותך את המלפפונים ומוודא שהראמן לא מתבשל יותר מידי.
הסיבה לכך שהכין את האוכל בבוקר ולא הביא לטאהיונג טרי בצהריים הייתה מכיוון שהיה לו יום ארוך היום בבית הספר-
לכולם היה, אבל הוא התנדב לצאת בזמן הפסקת הצהריים שנמשכה שלושת רבעי שעה כדי להביא לטאהיונג אוכל ולשבת איתו קצת לפני שיחזור לעוד שיעור משעמם.
הוא טעם קצת מהראמן, מוודא שהוא מוכן ושלא חסר כלום, ואז מיהר לארוז הכל בקופסת אוכל והלך להתארגן בעצמו.
בעודו מתלבש הוא התחיל לשקוע במחשבות באופן לא מודע.
העובדה שטאהיונג היה מוכן לאכול יותר מכמה חתיכות אגס ותפוז הייתה מרשימה מבחינתו.
הוא ידע שזה לקח זמן - כבר חודש, לא פחות - אבל הוא היה גאה כל כך בדרך שהחבר שלו עשה כדי להגיע למצב הזה.
עם זאת...
הדימוי העצמי שלו היה ברצפה.
בכל פעם שקרה משהו מיוחד עם טאהיונג לאחד מהם, הם תמיד סיפרו לשאר מיד אחרי כדי שלא יהיו להם חורים בסיפור ושידעו הכל בנוגע להתקדמות של טאהיונג.
הם לקחו על עצמם את המשימה לעזור לו, והם התכוונו לעשות זאת כמו שצריך.
אז יונגי שמע על השיחה שהייתה לנאמג'ון עם טאהיונג, שמע על איך הוא רואה את עצמו מהוסוק, על כל הבכי והדמעות וכל שאר הדברים שקרו עם האחרים- איך סוקג'ין עזר לו להתקלח, איך ג'אנגקוק ראה אותו במצב הפגיע ביותר שלו ואיך ג'ימין הבטיח לו שהם לא יעזבו אותו אף פעם.
אז הוא ידע, הוא הבין-
הדימוי העצמי, הצורה בה טאהיונג הסתכל על עצמו-
היו שגויים ולוקים.
יונגי הכיר את כל זה יותר מידי טוב-
הוא בעצמו התקשה עם הדימוי העצמי שלו לא מעט, וסוקג'ין היה זה שעזר לו לצאת מזה, לצאת מהדיכאון המתמשך שבו הוא היה.
עכשיו, הוא חשב, הגיע תורי לעזור לטאהיונג.
---
היום העמוס של יונגי נעצר בצורה מספקת כשהוא הגיע לבית החולים והרגיש שלווה מוזרה פתאום.
כל הבוקר הוא עבר מכיתה לכיתה, משיעור לשיעור, ועכשיו הרגיש לו כאילו הוא נח מכל הטרטרת הזאת- ועוד איזו מנוחה נחמדה!
עם טאהיונגי, איך לא.
"היונג, אתה נראה שמח מהרגיל." טאהיונג ציין ברגע שהוא נכנס לחדרו. לקחו ליונגי כמה רגעים לקלוט שמדברים אליו, ואז עוד כמה עד שענה, "מממ, אני פשוט שמח שיש לי הפסקה מכל היום הזה. הבוקר היה די קשה, עם כל השיעורים בבית ספר." הוא חייך לעבר טאהיונג והחניכיים שלו נחשפו, וטאהיונג הרגיש משהו מוזר בלב.
לראות את יונגי מחייך ככה היה יחסית נדיר- לא כי הוא אף פעם לא שמח, אלא כי הוא לרוב הסתיר את הרגשות שלו.
אבל הוא גם היה בטוח בעצמו תמיד ואף פעם לא יכולת לתפוס אותו מגמגם או מודאג יותר מידי בנוגע לדעות של אחרים עליו.
טאהיונג העריך את זה בו מאוד.
"חיממתי לך את האוכל לפני שבאתי, אני מקווה שהוא עוד חם. תאכל לפני שיתקרר," המבוגר יותר הגיש לטאהיונג את הקופסא עם זוג מקלות אכילה, וכחול השיער קיבל אותה בשמחה.
השינוי באמת נראה לעין, יונגי חשב לעצמו כשצפה בטאהיונג אוסף נודלס עם מקלות האכילה שלו ושואב אותם פנימה.
"יונגי היונג," הצעיר יותר התחיל לדבר אחרי שלקח ביס מהביצה, "איך אתה כל כך בטוח בעצמך?"
יונגי קימט את מצחו, "אל תדבר בפה מלא, טאה," הוא נזף ואז מבטו התרכך והוא הסביר, "אתה יודע, ביטחון עצמי לא בא סתם ככה. אתה צריך לעבור דרך כלשהי כדי להגיע לנקודת השיא. אני, למשל, הייתי בדיכאון עמוק עד שסוקג'ין היונג עזר לי לצאת מזה."
הוא שלח לטאהיונג חיוך עדין וקיבל מהשני חיוך מקסים בחזרה. "אז איך סוקג'יני היונגי עזר לך?" טאהיונג הוסיף לשאול אחרי שסיים את הביס,
"טוב, היונג פשוט.. היה שם בשבילי, אני מניח. הוא היה שם כשהייתי צריך מישהו שיקשיב לי ונתן לי עצות טובות." המבוגר יותר נראה חושב, כאילו נזכר בתקופה ההיא.
הוא הופתע כששמע את טאהיונג מבקש, "תוכל לתת לי עצות גם, היונג?"
טאהיונג לא היה אחד שמבקש עזרה או עצות.
הוא היה זה שנותן אותן תמיד, זה שמתמודד לבד.
זה ריגש את יונגי, שהוא נפתח ככה מספיק כדי לבקש עזרה גם כן.
"כמובן." הוא חייך אליו - ושוב, לראות את יונגי מחייך כל כך הרבה היה מיוחד מאוד עבור טאהיונג.
"טוב, אני אתן לך חמש עצות שהיונג נתן לי כשהייתי בדיכאון. הראשונה היא, לא להסתכל על אחרים, כי לפעמים מה שמראים מבחוץ זה שקר- אבל נראה לי שאתה אמור לדעת את זה כבר. תסתכל רק על עצמך, על הבפנים שלך ועל הדרך שלך שאתה עושה.
השנייה היא שבכל סוף יום תנסה למצוא לפחות הצלחה אחת, יתרון אחד, משהו אחד שהיה טוב ביום הזה. כמו למשל העובדה שאתה מצליח לאכול רגיל שוב, או אפילו שיחה נחמדה שהייתה לך עם חבר.
ככל שתלמד לראות את הטוב שסביבך, ככה תצליח לראות את הטוב שבעצמך, יהיה לך קל יותר לחשוב באופטימיות ולשמור על ראש נקי.
השלישית היא לדבר על זה.
לבקש עצות בנוגע לדברים שמעלים בך חוסר ביטחון מאחרים שאתה סומך עליהם.
לא לשמור בבטן ולהתמודד עם זה לבד. זה רק יעשה לך רע יותר, תאמין לי.
לפרוק את המחשבות והתחושות המעיקות יכול להועיל לך כל כך. העצות ואפילו רק ההקשבה יכולים לגרום לך להרגיש כל כך הרבה יותר טוב, יכולים לעזור לך לצאת מזה כל כך הרבה יותר בקלות ובמהירות.
הרביעית היא להרחיק כל מה שעושה לך רע- זה יכול להיות מראות, סרטונים של אנשים שגורמים לך להרגיש חסר ביטחון בעצמך, גורמים חיצוניים שמשפיעים עליך לרעה.
ברגע שתעשה את זה, לא תהיה לך דוגמה למה שאתה אמור להיות כביכול, למה שהיית רוצה שיהיה לך, לא יהיה שום דבר שיכביד עליך ויפריע לך בדרך להחלים.
והחמישית היא למצוא את הדבר שעוזר לך כשהמחשבות משתלטות מידי- מוזיקה, לדבר עם חברים, ואפילו לישון- כל דבר שעוזר לך.
לי תמיד עזר לנגן בפסנתר או לדבר עם היונג.
מניעת המחשבות עוד לפני שהן מגיעות היא זו שמעידה על הצלחה ועל התקדמות. תרופה למכה.
טביעה במחשבות האלה לא מועילה ולא מקדמת אותך לשום מקום- כדי להתקדם אתה צריך להניח להן- לדעת שהן קיימות, שהן היו ושהן יהיו- אבל לא לתת להן להפריע לך. המחשבות שלך הן לא הוראות פעולה, הן רק מחשבות.
אל תתעלם מהן, אבל תלמד להפחית אותן ולייצר כמה שיותר מחשבות טובות שיתנגדו לאלה הרעות.
וכמובן תמיד לא לשכוח שאתה רק בן אדם וגם אתה עושה טעויות, גם לך יש פגמים ושריטות- אתה לא מושלם, אבל אף אחד לא מושלם. בסדר?"
טאהיונג הנהן, מנסה לזכור את כל זה כמה שיותר טוב כדי שיהיה לו לפעמים הבאות.
האמת היא שכרגע הוא הרגיש נפלא עם עצמו- הוא אכל בריא והוא הרגיש טוב, הוא בילה עם חברים שלו וזכה לכמה רגעים אינטימיים עם כל אחד מהם.
אה, ויונגי חייך אליו.
מה שהזכיר לו, "תודה על העצות, היונג. אני אנסה לזכור את זה. אבל אני רוצה לתת לך גם עצה." הוא חייך ויונגי הביט בו בסקרנות, "מה העצה שלך?"
כחול השיער המהם, "אני חושב שאתה צריך לנסות להרגיש פתוח יותר איתנו, החברים שלך. אף אחד כאן לא נגדך ואנחנו רוצים בטובתך תמיד, אז להראות קצת יותר רגש וחיבה לא יזיק. להפך, אני בטוח שכולם יעריכו את זה המון."
זה קצת הפתיע את יונגי.
הם תמיד ניסו להוציא ממנו קצת רגש, אבל הצורה, הזמן והמקום שבהם טאהיונג אמר את הדברים האלה גרמו לו לרצות לנסות קצת יותר. העובדה שטאהיונג - שהיה במיטה בבית חולים כבר חודש בגלל שפגע בעצמו, ובגלל שחברים שלו פגעו בו - אמר לו את זה, גרמה לו להאמין לזה קצת יותר.
יכול להיות שבאמת לא יזיק לו לחייך קצת יותר.
"תודה, טאה. אני אנסה לזכור את זה גם."
ואחרי שיונגי עזב, הוא דמיין לעצמו שוב את החיוך של טאהיונג וחשב לעצמו,
יכול להיות שאני מאוהב?