873 מילים
★★★★★★★★★★★★★★★★★★
בימים שלאחר מכן, אחד הבנים בא לבקר את טאהיונג בכל זמן ארוחה עם מנת אוכל שסוקג'ין הכין שכללה את חמשת אבות המזון- פחמימות, חלבונים, שומנים, ויטמינים, ומינרלים.
לרוב טאהיונג היה אוכל רק את הפירות והירקות שבצד המנה - וגם זה, רק בגלל שאחרת האחרים לא היו עוזבים אותו - ואת כל השאר היה משאיר בצלחת.
אפילו כשהוסוק הביא לו מיץ באחת הפעמים, הוא לא היה מוכן לשתות אותו והתווכח עם חברו במשך רבע שעה על הקלוריות וכמויות הסוכר שבמשקה.
הריב כמובן הסתיים בטאהיונג בדמעות והוסוק מתוסכל ועצוב.
אחר כך סוקג'ין התחיל לשנות את סגנון המנות- הוא שלח את החמישה האחרים - ולפעמים גם עצמו, כמובן - להביא לטאהיונג רק פירות וירקות, אותם הוא לא דחה או הקיא.
הוא הבין שכדי לעזור לטאהיונג לחזור לאכילה נורמטיבית הוא היה צריך להתחיל בקטן- דברים קלילים, לא משמינים, ולא יותר מידי מהם.
הבטן של טאהיונג - והגוף שלו בכללי - לא היו רגילים יותר לקבל יותר מהמינימום של המינימום, אז הוא היה צריך להרגיל אותו עם קצת כל פעם, בכמות עולה. חוץ מזה, זה היה הדבר היחיד שהוא היה מוכן לקבל.
תוך שבוע טאהיונג היה מסוגל לאכול כמות של שני תפוחים בכל ארוחה- שלוש ארוחות ביום.
זו הייתה התקדמות אדירה מבחינת ששת החברים שלו והרופאים, שעדכנו אותם בכל שינוי שנעשה - לטוב ולרע - אחרי שהבינו שהם הקרובים היחידים של טאהיונג.
הם הצליחו לשדל אותו לאכול כמות של שלושה תפוחים בכל ארוחה- עד שבאחת הפעמים שג'אנגקוק הגיע עם קופסא מלאה בפלחי תפוז, חתיכות תפוח ומלפפון שג'ימין התנדב לחתוך ולקלף הפעם, טאהיונג הרגיש כל כך רע על שאכל כל כך הרבה וכשחשב שג'אנגקוק כבר הלך הוא מיהר לשירותים ודחף לעצמו אצבעות אחרי שלא עשה זאת כבר כמה שבועות.
זה כאב. אבל הוא עשה את זה בכל זאת, כי הרגיש כל כך רע וכל כך שמן פתאום, כל כך מאוכזב מעצמו שלא עצר כשהיה צריך, וסיים את כל הקופסא.
כשג'אנגקוק - שלמעשה רק הלך להתעדכן עם הרופאים - חזר לחדר, הוא מיד נבהל כששמע את ההיונג שלו מקיא בשירותים.
"היונג! מה קרה?? הכל בסדר?? לקרוא לרופא??" הוא מיהר לצידו של חברו, מלטף את שיערו וגבו כתמיכה בזמן שטאהיונג הקיא את כל תכולת בטנו לתוך האסלה.
כחול השיער לא יכל לענות לו, ורק הניד בראשו.
כשהוא סיים והרים את מבטו לג'אנגקוק, היו לו דמעות בעיניים.
ליבו של הצעיר יותר התכווץ למראה חברו סובל, "טאה-טאה היונג.." הוא לחש, מתכופף לצידו ומנגב לו את הדמעות באגודליו בעדינות.
"א-אני מצטער ג'אנגקוקי, אני לא התכוונתי- אני הרגשתי רע שאכלתי הרבה ולא חשבתי ו- ו- ו- ואני חבר כל כך רע כי אתם מתאמצים כל כך ואני זורק ומקיא הכל ואני מצטער אבל אני פשוט לא מצליח!!" הוא בכה.
ג'אנגקוק מעולם לא ראה את טאהיונג במצב כל כך חסר אונים, כל כך-..
דורש הגנה.
הוא הרגיש לחץ מוזר כזה בחזו כשצפה בהיונג שלו בוכה ומתנצל, הוא היה כל כך יפה ועדין וחלש וג'אנגקוק רק רצה לעטוף אותו בחיבוק גדול וללחוש לו מילים מרגיעות עד שירדם.
וזה בדיוק מה שהוא עשה אחרי שעזר לטאהיונג לשטוף את פיו.
הוא הרים אותו בזרועותיו וחיבק אותו חזק.
"ששש... זה בסדר, טאה-טאה.. אנחנו מבינים שקשה לך, ואתה לא צריך להתנצל בכלל- זה הכל באשמתנו, ואנחנו מתכוונים לעשות הכל כדי לעזור לך, אוקיי? אל תוותר, בייבי, אנחנו נעבור את זה ביחד." הוא אפילו לא שם לב לפליטת הפה הקטנה שלו, אבל טאהיונג שם לב.
המילים המתוקות של ג'אנגקוק ושם החיבה הלא צפוי גרמו לו להרגיש טוב יותר, הבכי שלו פסק והתנודות הקלות של ג'אנגקוק שזז מצד לצד כמו שעושים לתינוק עזרו לו להירגע ולהירדם.
---
ביום שלמחרת ג'אנגקוק התעקש ללכת לטאהיונג שוב (הוא רב עם כולם עד שהסכימו לו), הוא היה זה שחתך וקילף לו פירות והפעם חזר לכמות של שני תפוחים בערך כדי שטאהיונג ירגיש בנוח יותר לאכול הכל.
כשהוא נכנס לחדר של ההיונג החולה שלו בבית החולים בבוקר ומצא אותו ישן בשלווה עדיין, הוא לא יכל שלא לשבת ולצפות בו.
ההבדל הדרסטי בין טאהיונג הישן בשלווה לטאהיונג שראה אתמול בערב גרם לו לרצות לשמור עליו ככה.
הוא לא ידע למה, אבל לאחרונה הוא מצא את עצמו פשוט מהופנט מטאהיונג היונג שלו, רצה לשמור ולהגן עליו תמיד, רצה להיות המקום הבטוח שלו.
אחרי רבע שעה של בהייה הוא התנער סוף סוף ממחשבותיו ופנה להעיר אותו, "טאה.." הוא לחש, "טאה היונג, הגיע הזמן להתעורר.."
הוא העביר יד בשיערו הרך של טאהיונג וצפה כיצד עיניו רפרפו עד לפתיחה.
נשימתו נעתקה כששתי עיני במבי גדולות הסתכלו ישר לתוך עיניו שלו, והוא הרגיש כאילו שכח לרגע איך לנשום- איך לדבר- איך בכלל לתפקד-
ואז טאהיונג חייך אליו והוא הרגיש כאילו המוח שלו מתפוצץ והלב שלו פועם בחוזקה והבטן שלו מתמלאת בפרפרים-
"היי, ג'אנגקוקי."
זהו זה.
הלך עליו.
למה ההיונג שלו נראה כל כך חמוד בעיניו פתאום?
מה השתנה??
"היי, בייבי." הוא שוב התבלבל והסמיק, אבל לא נראה שזה הפריע לטאהיונג. "אהמ," הוא פתאום נזכר במטרת ביקורו, "הבאתי לך פירות. אני חתכתי אותם הפעם. אבל אתה יכול לאכול כמה שאתה רוצה, כמובן."
טאהיונג הביט בו בחיבה ולקח את הקופסה המוגשת לו, "תודה, ג'אנגקוקי." הוא לחש והתחיל לאכול בביסים קטנים פלח אגס שהיה חתוך דק.
הבנים הבינו שאם האוכל יהיה חתוך לחתיכות קטנות או דקות, יהיה לו יותר קל ונוח לאכול את זה- כי זה נראה קטן, זה נראה מעט, זה נראה פחות משמין.
הם דיברו קצת תוך כדי שטאהיונג אכל, וכשג'אנגקוק צפה בו מסיים את הכל ונשכב בחזרה במיטה שלו בעייפות אבל בחיוך, הוא פתאום הבין משהו...
הלב שלו דפק בגללו, הרגשות שלו סערו בגללו, והמוח שלו התרכז רק בו.
הוא היה מאוהב.