אני מתעוררת לשחר של יום חדש בפיהוק גדול וקולני.
באופן טבעי, כמו כבר בכל יום, אני מתפלאת על כך שדניאל עוד לא קם, ולא צעק עליי שאקום מהמיטה ואתחיל לנקות ולבשל ולסדר את הכל ולהכין ארוחת בוקר. אני מחכה כבר לקום וללכת לשוק בשביל לקנות כמה דברים, ולמשוך את הזמן בכך שאראה את לילי ואשאר להקשיב למה שהיא אומרת בשביל שלא אחזור הביתה ואראה את אבא שלי, כי בדרך כלל שאני רואה אותו זה לא נגמר בטוב. ואז אני אחזור כשאהיה בטוחה שהוא הלך לקנות עוד אלכוהול, אכין אוכל במהירות, אקח ממנו קצת ואספיק להסתגר בחדר שלי לפני שהוא יחזור.
וככה זה קורה כל בוקר, במשך כל כך הרבה זמן. אבל היום... למה היום זה לא קורה?
הו רגע, כמעט שכחתי, דניאל מת.
ואז אירועי אתמול מכים בי.
אני שבוייה בספינת פיראטים שפלשה לחוף שלנו אמש, תקועה בחדר מחניק ואפלולי כשקפטן מעצבן בשם ארתור לא נותן לי לנשום אף לא לרגע בזמן שאני חייבת ללבוש שמלות מצועצעות ומנופחות, מכוערות ומגעילות במקום את בגדיי הרגילים שאני כל כך אוהבת. עברתי כמעט ניסיון לאונס אתמול, ו...המשכתי לצרוח על ארתור.
אני קמה ממיטת העץ שחורקת בקול שצורם באוזניי, מפהקת שוב, מתמתחת והולכת לשטוף את פניי במים קפואים כקרח.
הממ. מסתבר שמה שאמרתי לארתור אתמול לא הועיל בכלל. אני עוד אדבר איתו על זה במשך היום. או שלא, יהיה לי טוב יותר לא לראות אותו.
כשאני חוזרת, לאחר ששטפתי את פניי וציחצתי את שייני במברשת שמצאתי שם ודאגתי לחטא, אני מוצאת פתק מקופל שנמצא על השידה.
אני חושבת על כך שרוב הסיכויים הם שארתור הוא זה שחיטט בחדר שלי, כמו שכבר עשה בזמן שהייתי במקלחת ביום אמש.
"בוקר אור אליזבת'," רשום שם, אבל לא באותו הכתב המסודר שראיתי אתמול במחברת הארנבים, אלא במשהו שנראה יותר מרושל. "קמת מאוחר מידי ופיספסת את ארוחת הבוקר שהתקיימה בשעה שמונה," מקסים. יום חדש שמתחיל על בטן ריקה.
אני ממשיכה לקרוא. "אינני בטוח מה את מעדיפה יותר, ביצים או חביתיות אז פשוט הבאתי לך את שניהם. זה מחכה אצלי בבר. את מוזמנת לבוא לקחת מתי שיתחשק לך. למרות שאני די בטוח שזה יהיה אחרי שתקומי, בתקווה שתראי את הפתק הזה. ג'ייק."
למרות שהבטחתי שלא אחזור לבר שוב כל עוד אני חיה ונושמת ועל הספינה הזו, אני משנה את דעתי ברגע כשבטני מתחילה לגעוש בתוך עצמה ולקרקר בקול. בעיקרון מכיוון שהזיכרון שלי על הפעם האחרונה שאכלתי נראה רחוק מידי.
למרות שמה שקצת יותר מטריד אותי, הוא מי נכנס לחדר שלי בזמן שאני ישנה ושם את הפתק הזה שם.
בכל זאת אני מחליפה את שמלתי, והפעם היא בצבע אדום בוהק. והאדום הבוהק מזכיר לי דם בצורה שקצת מפחידה אותי, כאילו נטבלה בזה.
אני מדחיקה את המחשבה מראשי תוך כדי סידור שערי וממהרת לצאת מהחדר.
-
אני שוב עוברת במסדרונות הארוכים, והמסדרונות האלה ארוכים כל כך שאני חוששת שאולי לא יהיה להם סוף. עששיות נפט מפוזרות לכל אורכו, מאירות טיפה את האווירה האפלולית ששוררת במקום, למרות שרק שעת בוקר עכשיו.
אהיה חייבת להודות שהצלחתי לאבד את דרכי בין המסדרונות, אבל לאחר זמן מה אני מגיעה לאותה הדלת שאליה הגעתי גם אמש, רק שהפעם היא סגורה ושמוזיקה אינה נשמעת משם. אני פותחת בעדינות את הדלת, מציצה לבפנים.
מכיוון שעכשיו רק בוקר ורוב המלחים ואנשי הצוות עוסקים איש איש בעבודתו, הבר כמעט ריק לגמרי, מלבד מכמה גברים שיושבים ומדברים בשקט בינם לבין עצמם.
שקט.
תודה לאל.
אני רואה מרחוק את ג'ייק שוטף כלים ומתקדמת לעברו.
"בוקר טוב אליזבת'." הוא אומר בחיוך, מנגב את ידיו במטלית קטנה.
"בוקר אור גם לך." אני אומרת בפיהוק קצת פחות קולני. "אני מצטערת שגרמת לך לטרחה מיותרת."
"זה בסדר וגם לא מיותר בכלל," הוא אומר בחיוך, מושך בכתפיו ונותן לי צלחת. "הרגשתי חובה."
"זה נחמד מצדך." אני אומרת ומקרבת אליי אותה.
"שטיות." הוא מתיישב בכיסא שמולי.
אני לוקחת ביס מהביצה, ויורקת כמעט את כולה. "לכל השדים והרוחות! בכמה שמן טיגנו את הדבר הזה?"
ג'ייק פורץ בצחוק ארוך ומתגלגל.
"מה...? עשיתי משהו לא כשורה?" אני אומרת ומנגבת חתיכות של חביתה מלאת שמן וחצי לעוסה מפניי בנייר.
הוא מנסה להפסיק לצחוק ואני משלבת את ידיי ומביטה בו במבט כועס ומאשים.
"אז אני יכול להבין שמעולם לא אכלת ביצה עם שמן." הוא אומר, מנסה להרגיע את צחוקו.
"בטח שאכלתי ביצה עם שמן, הייתה תקופה שאכלתי את זה כמעט כל יום, אבל בכל ימי חיי לא אכלתי ביצה שטעמה כאילו טוגן בחבית שלמה של שמן!"
"כן, את צודקת, זה באמת הרבה שמן. אבל אחרי שנתיים במקום שכזה שזה המקור היחיד שלך למזון, אתה מוכן לאכול הכל ואתה לומד להתרגל לטעם, בדרך כלשהי."
"עכשיו אני מבינה למה רוב שודדי הים בספינה הזאת שמנים כל כך..."
"את קוראת לי שמן?" הוא משלב את ידיו ומרים גבה.
"לא. אם הייתי רוצה להכליל אותך הייתי אומרת 'אתה שמן' וכאן נגמר הסיפור."
"את בטוחה שלא ניסית רק לרמוז?"
"בחייך ג'ייק, אתה מזכיר לי את הגברות האנגליות שאת רוב זמנן הן מבלות בהתלוננות על כמה הן מלאות. אבל זה לא אמור לעניין אותך, למזלך, מכיוון שאתה לא לובש מחוכים."
"מאיפה לך לדעת?" הוא מחייך ואני מתאפקת לא לצחוק.
"אל תגיד לי-"
"תירגעי, תירגעי, אני סתם צוחק. מחוכים בכלל לא עולים עליי."
"אז זה אומר שניסית ללבוש אחד?"
"את כל כך רצינית שאת אפילו לא יודעת מה אמיתי ומה בצחוק." הוא מביט בי, גבתו עדיין נמצאת מעלה.
"כמובן שאני יודעת. אני פשוט בטראומה כי טוב, חטפו אותי וניסו לאנוס אותי וארתור לא עוזב אותי לרגע ו--" אני מתחילה להגיד בסרקזם, לפני שג'ייק קוטע אותי, פניו מרצינות ברגע.
"באמת?"
"לא! ועוד אתה אומר שאני רצינית..." אני אומרת. "זה לא שאני לא מפחדת או חוששת, אבל כפי שכבר ראית, אני לא כל כך חסרת אונים."
"יש דברים שאי אפשר לצחוק עליהם, אליזבת'."
אני מעקמת את אפי. "בסדר, בסדר."
הוא חוזר לחייך. "יופי, אני שמח שאת מסכימה איתי. ובכל מקרה, אני בטוח שתצליחי להסתדר כאן."
אני מחייכת חצי חיוך ומתחילה לנקר בחבתיות.
"יש לך חיוך חמוד. " הוא אומר לפתע.
"אני הבן אדם האחרון עלי אדמות שאפשר לומר עליו שהוא חמוד," אני אומרת. "ודרך אגב, יש לחבתיות טעם של קיא יבש, אבל זה יותר טוב מהביצה המשומנת."
"אם הייתי יכול הייתי מבשל לך משהו, אבל יש לי שתי ידיים שמאליות."
"אל תזלזל בעצמך ג'ייק! תראה עד כמה נקיים הכלים האלה!" אני אומרת בטון חצי מתפלא.
"לא, אני רציני לגמרי. תראי." הוא אומר ומראה לי שאת הכפפות שלבש על ידיו הוא שם כך שידיו יראו כאילו באמת יש לו כאלה.
אני כמעט נחנקת מהחביתה שלי, ואז מתחילה לצחוק ללא הפסקה.
"אל תצחקי עליי!" הוא מנסה להשמע סמכותי ורציני, אבל הוא מחייך.
"אבל, אבל זה נראה כאילו יש לך זוג של ידיים שמאליות!" אני צוחקת וצוחקת וצוחקת ומסיבה כלשהי, קשה לי להפסיק.
לא זכור לי מתי צחקתי כל כך חזק ובמשך כל כך הרבה זמן. ג'ייק מצטרף לצחוק זמן קצר לאחר מכן, ואני מרגישה כאילו הבטן שלי עולה באש. אבל באופן נחמד שכזה.
"אתה, אתה- אתה מוטציה של הטבע!"
"היי היי, עד כאן. רק ניסיתי להצחיק! " הוא ממשיך לחייך.
אני מנסה להפסיק לצחוק ולהסדיר את נשימתי כך שתחזור לקצב סדיר.
"את רואה? זה גרם לך לחייך." הוא אומר, לוקח כמה נשימות עמוקות בכדי להרגיע את עצמו.
"כנראה שכן." אני עונה.
"זה היה ממש טוב נכון?" הוא אומר בחיוך, מרוצה מהבדיחה של עצמו.
"כן," אני אומרת, לא מצליחה למחוק את החיוך שעל פניי. "זה היה באמת ממש טוב."