228 מילים
★★★★★★★★★★★★★★★★★★
"אתה בא לאכול, טאה?" ג'ימין קרא לחברו הטוב ביותר מפתח הכיתה.
זו הייתה הפסקת צהריים שוב, אבל משהו היה שונה הפעם.
הפעם לא ג'ימין ולא ג'ין הרעיבו את עצמם, ולא טאהיונג היה זה שצריך לעזור להם ולעודד אותם.
לא.
הפעם זה היה טאהיונג שהרעיב את עצמו, אבל הוא עשה את זה באקסטרים.
כבר יומיים שדבר מלבד קרח ומים לא נכנס לו לפה, וכל מה שעשה מהרגע שחזר הבייתה ועד שהלך לישון היה לרקוד, לרקוד, ולרקוד.
הוא התיש את עצמו עד שהתמוטט על המיטה בחוסר כוחות ומרוצה, מרוצה שהתוכנית שלו התחילה מצויין בינתיים.
"אני כבר אבוא, ג'ימיני! אני פשוט רוצה לסיים את זה עכשיו כדי שלא יהיו לי שיעורי בית!"
ג'ימין רק הנהן בחיוך ורץ לשאר החבורה שכבר התקדמו אל הקפטריה.
טאהיונג לא באמת בא כפי שהבטיח.
הוא נשאר בכיתה והשלים את כל החומר ואפילו יותר, וכששאלו אותו איפה היה הוא אמר, "אכלתי בסוף בכיתה כדי להספיק הכל."
יונגי וג'אנגקוק צחקו יחד שהוא סתם תירץ ופשוט לא היה לו כוח לזוז יותר מידי, והאמת שזה היה נכון-
לא היה לו כוח כמעט לקום, פשוט כי טאהיונג נשאר ער עד שתיים עשרה בלילה ורקד בלי הפסקה בתקווה לשרוף שומנים ואז בכה עד שנרדם מרוב תשישות.
הוא היה מותש ועייף ורעב, אבל הוא לא נתן לזה להגיע אליו וצחק יחד עם כולם מהבדיחות של ג'אנגקוק ויונגי.
כי זה סתם היה בצחוק, הם עשו צחוקים.
כי הם לא באמת התכוונו לזה.
נכון?