זאין החנה את המכונית בחניה שלו ושל ליאם, השלושה יצאו ועזרו ללואי עם המזוודה והתיק שלו.
"אתה תישאר איתנו, בסדר? כל עוד אתה צריך." זאין כרך את זרועו סביב כתפו של לואי, לואי הנהן, הגרון שלו עדיין היה מגושם והוא לא רצה שהקול שלו יסדק.
ליאם שם את המזוודה בחדר השינה של האורחים, "אני הולך להכין לכולנו תה." הוא אמר ועזב את החדר למטבח.
לואי בהה בחלל, המחשבות רצו במוחו.
האם זה באמת נגמר? הארי והוא באמת נפרדו? הארי היה הדבר הכי טוב שקרה לו אי פעם, ובדיוק ככה זה נגמר. הארי גרם לו לחייך, לצחוק, להסמיק - הארי שימח אותו. הכי מאושר שהוא היה אי פעם בכל חייו. הארי היה האדם הראשון שאהב את לואי, אפילו הוריו לא אהבו.
פניו התקמטו בהכרה - זה באמת נגמר.
זאין הבחין ומיהר לחבק אותו, לבו כאב למשמע זעקותיו השקטות של לואי.
הוא שפשף את גבו ולא אמר מילה, בעיקר כי לא ידע מה לומר. ליאם נכנס בחזרה לחדר, הוא עמד לומר שהתה מוכן אבל סגר את פיו כשראה את זאין מחזיק לואי בוכה.
הוא הצטרף לחיבוק שלהם וכרך את זרועו סביב לואי בחוזקה, "יהיה בסדר, אני מבטיח." הוא לחש.
~
הארי שכב עם הפנים כלפי מטה על הספה, נגמרו לו הדמעות אחרי שלוש שעות ארוכות של בכי.
בר ומילו ניסו לנחם אותו, כמו שהם עושים תמיד, אבל הוא פשוט הרחיק את השניים ופנה אל גב הספה.
הבטן שלו כואבת מחוסר האכילה והפה היה יבש, אבל לא הייתה לו אנרגיה או מוטיבציה לקום.
הוא פשוט איבד את הדבר הכי מושלם בחייו, שום דבר לא שווה את זה יותר.
מוחו רץ על אתמול בלילה.
המילים שהוא אמר ללואי, המילים כל כך מטופשות שהוא אמר. איך הוא יכל? בטח, הוא כעס שהבחור הזה חיבק את לואי, אבל הוציא את זה על לואי? הוא לא האמין לעצמו. אחר כך הוא יצא החוצה, הוא ידע שהוא יתבאס עוד יותר אם לא.
הוא נסע לבר, ותכנן ללכת להישאר בביתו של נייל עד שהוא יתפכח. הוא הזמין בירה, הברמן מאחורי הדלפק שאל אותו אם הוא בסדר. הארי אמר שלא, ואמר שהיה לו ריב עם מי שהוא הכי אוהב. הוא היה קרוב לסיים את הבירה שלו, כשקנדל ניגשה אליו. הוא היה מבולבל באשר למה היא הייתה שם, במיוחד באותו בר שהוא היה בו, באותו זמן. הם ניהלו שיחה קטנה, קנדל כל הזמן הזמינה להם משקאות. בזמן שהארי השתכר יותר, קנדל הפכה מאושרת יותר עם עצמה. היא ראתה איך הארי עם אלכוהול, היא ניסתה לגרום לו לצאת לשתות אז, אחרי הצילום. אבל בגלל לואי, הארי לא הגיע. אז לא הייתה לה ברירה אלא להעיף את לואי מדרכה.
כשהארי היה שיכור לגמרי וקנדל הייתה מרוצה מעצמה, היא אמרה לו שהוא צריך לבוא ללון אצלה. להארי השיכור לא היה מושג קלוש מה קורה, ועד מהרה הוא הוצא מהבר, קנדל דחפה את ידה לכיס האחורי של הארי כדי למפתחות המכונית שלו והביאה את שניהם למקומה. כשהם היו שם הארי כבר חצי ישן. היא עזרה לו להיכנס הביתה ואמרה לו להוריד את בגדיו כדי שיוכל ללכת לישון. הארי הסתובב בחדר כשהוריד את בגדיו, נשאר רק עם בוקסר. הוא שכב מתחת לשמיכה ונרדם תוך שניות.
כשהתעורר, לא היו לו תחתונים, קנדל הייתה עירומה במיטה לידו ישנה עמוק. הוא קפץ מהמיטה כשהרגיש שהמשקאות מאתמול עולים, רץ לשירותים ומקיא הכל. הוא ניקה את פיו במים ושטף את האסלה, כשראה קונדום בפח. לבו החסיר פעימה והוא מיהר למשוך את בגדיו בחזרה, כשקנדל ביקשה ממנו שוב ושוב להישאר ל"סיבוב שני". הוא רץ מהבית בליבו דופק בחוזקה, כמעט גרם לו להתנגש במכוניות בדרך הביתה.
הארי חשב על הכל, האם הוא באמת קיים יחסי מין עם קנדל? הוא קיווה שלא. הטלפון שלו התחיל לצלצל מהשולחן בסלון, הוא סובב את ראשו ותפס אותו, ראה את שם איש הקשר של נייל על המסך.
"שלום?"
"האז! טיילר כאן כדי לבקר, תהביא את לואי ואנחנו נפגשים לבראנץ' בעוד שעה." אמר נייל בהתלהבות, ליבו של הארי התנפץ והוא פלט אנחה.
"מצטער, לא יכול."
"מה? אתה ולואי אוהבים את טיילר, מה קרה?"
הארי היה שקט. איך הוא יכול היה לספר לנייל שלואי והוא נפרדו?
"הארי? אתה שם?"
"כן. מצטער, אנחנו לא יכולים לבוא."
"אנחנו מגיעים לבית שלך."
לפני שהארי הספיק למחות, נייל ניתק את השיחה, הארי פלט נשימה וצנח לאחור אל הספה.
כעבור עשר דקות נשמעו דפיקות בדלת, אבל להארי לא התחשק לקום. נייל הכניס את עצמו עם טיילר בעקבותיו, "הארי? אתה כאן?"
"כן." הארי אמר, לא מסובב את ראשו מאחורי הספה.
"היי מה קרה ?" נייל ישב לידו עם ידו על כתפו של הארי, "איפה לואי?" הארי לא ענה, הוא הרגיש דמעות צורבות בעיניו.
"הארי? אתה גורם לי לדאוג, ספר לי מה קרה." שאל נייל, טיילר התבונן באינטנסיביות לידם.
"נפרדנו." הארי לחש החוצה, הנשימה של טיילר גורמת לדמעות לרדת על לחייו.
"מה-מה? למה? מתי - אני -" נייל היה חסר מילים, הסתכל על טיילר ואז בחזרה על הארי.
הארי ניגב את לחייו, "אני כזה אידיוט מזוין, נייל, אני הכי גרוע. אני מתחרט על הכל, אף פעם לא התכוונתי שזה יקרה, אני נשבע." הוא צעק.
נייל שפשף את גבו, "היי, ששש, זה בסדר -"
"לא, זה לא פאקינג בסדר! איבדתי אותו, איבדתי את הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם. ישו המשיח המזוין, נייל, זה הפחד הכי גרוע שלי. הסיוט הכי נורא שלי מתגשם, אני לא יודע איך להתמודד עם זה." הארי התייפח, מכסה את פניו בזרועותיו.
טיילר אמר לנייל שהוא יביא לו מים, נייל הינהן ופנה בחזרה אל הארי, "הארי, תירגע. אתה הולך לעשות את עצמך חולה ככה שב כדי שנוכל לדבר כמו שצריך." נייל עזר לו לקום, הארי ניגב את לחייו ולגם כמה לגימות מכוס המים שניתנה לו.
"ספר לי הכל." נייל אמר, טיילר ישב ליד הארי בפנים עצובות ושפשף את זרועו למעלה ולמטה, מנסה להרגיע אותו.
הארי המשיך על כל מה שזכר שקרה, נאלץ להפסיק כל כמה משפטים. הוא לא האמין לעצמו, איך הוא יכול אי פעם לתת לעצמו ללכת לבר?
נייל חיבק אותו ונתן לו לבכות קצת בכתפו לפני שנסוג, "מה שעשית זה רע, ושנינו יודעים את זה. אבל אני אעזור לך, בסדר? אני מבטיח לעזור לך בכל מה שאני יכול."
"גם אני מבטיח." טיילר שפשף את כתפו של הארי, הארי הודה להם בשקט וביקש להישאר לבד.
השניים הנהנו והעניקו לו חיבוק אחרון, ויצאו מהבית. הם נסעו למקום של זאין וליאם, ליאם פתח את הדלת בחיוך עצוב, "היית אצל הארי, נכון?" הם הנהנו.
"אנחנו רוצים לראות את לואי." נייל אמר, ליאם הרשה להם להיכנס, "הוא בחדר השינה של האורחים עם זאין, בבקשה תהיו עדינים איתו."
ליאם הוביל אותם לחדר, לואי שכב על המיטה עם ראשו על ברכיו של זאין, דמעותיו נגמרו, אבל הגוש בגרונו לא עזב, וגם לא הכאב בחזה.
נייל התכופף מולו, "היי, לו." הוא חייך אליו חיוך עצוב.
"היי ני." לואי ריחרח בשקט.
נייל הזיז מעט משיערו של לואי מהמצח שלו, "טיילר כאן, רוצה להגיד שלום?" לואי הרים את ראשו, מביט בטיילר שחייך אליו חיוך קל.
לואי קם והלך לתת לו חיבוק, טיילר חיבק אותו בחזרה ולחץ אותו, "היי".
"היי. הרבה זמן לא ראיתי אותך." לואי אמר, מרחרח.
הם נסוגו, טיילר נתן בו מבט עצוב, "אני לא יכול לסבול לראות את שניכם ככה."
"היית אצל הארי?" שאל זאין, שלח יד לתפוס את זרועו של לואי ולהחזיר אותו לשכב על המיטה. הוא ידע שהילד מותש.
"כן. הוא בלגן." אמר טיילר בשקט.
"כדאי לו להיות." ליאם מלמל בכעס, אם כי בלבו הוא דאג לחברו.
החדר נשאר שקט, עד שלואי דיבר, "יש לי משמרת אחר הצהריים היום, בעוד שלוש שעות."
"אתה לא צריך ללכת, אני אקרא לך אם אתה רוצה." ליאם הציע, אבל לואי הניד בראשו, "לא, אני אלך. אני צריך הסחת דעת, אני צריך לברוח לזמן מה."
ליאם הנהן, "בסדר. אתה רעב? צמא?" לואי הניד בראשו, "לא, אני בסדר."
~
לואי היה באמצע המשמרת שלו, כשהבוס שלו, טים, נכנס פנימה. "היי לואי." הוא חייך. "היי, בוס." לואיס חייך בחזרה, החיוך היה מעין מזויף אבל טים לא היה צריך לדעת.
"מה שלומך? הכל בסדר כאן?" טים שאל, לואי הנהן, "כן, הכל טוב."
"טוב, טוב. רק חשבתי שאבוא לבדוק כמה דברים." טים הלך אל חדר המטבח הקטן.
הוא חזר עם כוס תה בידיו, לואי הניח את התיקים על השולחן והרים את מבטו אל הבוס שלו, "אז מתי אדם יתחיל לעבוד כאן? כשכיר?"
"מי?" שאל טים, קימט את גבותיו.
"אדם, העובד החדש שהעסקת?" לואי הרים את גבה, "אדם בורק?" הוא המשיך כשראה שטים עדיין מבולבל.
"לואי, מעולם לא שכרתי בחור בשם אדם."
לואיס קימט את מצחו. "אבל - אבל אתמול -" הוא עצר לחשוב לרגע.
מה? איך יכול להיות שטים לא ידע את מי הוא שכר ואת מי לא?
"מה היה אתמול?" שאל טים.
"נכנס בחור בשם אדם ואמר לי ששכרת אותו ושאת רוצה שהוא יישאר איתי במשמרת מלאה כדי להכיר את העבודה."
טים הניד בראשו, "אין לי מושג מי הבחור הזה." לואי היה קפוא במקומו, הוא לא ידע איך להגיב.
אם אדם לא התקבל לעבודה, אז מה הוא עשה איתו כל המשמרת אתמול?
~~
בגלל שיש לי בעיה בווטפאד עם הסדר של הפרקים אז לוקח לי יותר זמן לתרגם כי אני מסדר את הבעיה וזה בלגן אחד גדול כי אני לא מצליחה, מקווה שאתן מבינות...
מקווה שנהנתם xx
אל תשכחו להצביע