שמרתי על פי סגור במהלך ארוחת הבוקר. מייק ניסה להתבדח על חשבוני ועל חשבון לארה וניסיתי להיות שם איתם אבל הייתי מתוחה. הבטתי סביב, עיניי סורקות את קהל הסועדים בחיפוש אחר הקצין שתקף אותי אתמול. לא ראיתי אותו, אבל מאות סעדו אז אולי פספסתי אותו, מי יודע?
"היי, לארה, מה קרה לחברה שלך? בלעה את הלשון?" זה היה מייק כמובן. חברו הצמוד, אל, דחף מרפק לצלעותיו. היום הם ישבו לצידי, אל ליידי ומייק סמוך אליו. הצצתי במייק מעבר לראשו של אל.
"מה הבעיה שלך?" שאלתי ולארה רכנה מהצד השני שלי.
"מאיפה להתחיל, רין, רשימת הבעיות שלו אינסופית" היא הקניטה. גלגלתי עיניים.
"אתם יודעים מה, שניכם צריכים למצוא חדר" אמרתי בעוקצניות, אם כי ניסיתי להזכיר לעצמי שהמתח שלי לא קשור לאף אחד מהם. אולי מוטב שאלך. קמתי למרות שלא אכלתי הכל.
"לאן את הולכת?" לארה הביטה בי בתמיהה.
"זה משהו שאמרתי?" היא שאלה, קולטת את מצב רוחי האפל.
"לא, הכל בסדר. אני רק הולכת להתפנות. נתראה באימון" לא התכוונתי לספר לאף אחד מהם שאני הולכת לראות את המפקד. יכולתי לראות שבארוס לא נמצא בין שני המפקדים שלו כרגיל. קיוויתי שזה אומר שהוא במשרד. עשיתי את דרכי החוצה, עיניי מחפשות את הקצין שהתקיף אותי אתמול כל הזמן בקהל. הוא לא אמור לחפש אותי כי דאגתי שלא יחפש, אבל רק ליתר בטחון לא רציתי להיתקל בו לעורר את זכרונו איכשהו. כשהגעתי למסדרון, הסמלת מהיום הראשון שלי, חזקה ושחומת עור נעצרה מולי במסדרון. היא נראתה עצבנית.
"לאן זה, טוראי?" היא שאלה כמעט בהתגרות, קולה מתנשא כפי שסנטרה הזדקר. קפאתי. למה זה העסק שלה לאן אני הולכת?
"למקום שבו אני צריכה להיות" עניתי לה ביובש וניסיתי לעקוף. היא חסמה את דרכי.
"אל תתחצפי , טוראי" הזהירה. הבטתי בעיניה.
"אני מכבדת אותך, אבל את לא המפקדת שלי. להפך, את מונעת ממני לבצע פקודות שבכירים ממך נתנו לי" אמרתי וניסיתי לא להישמע עצבנית. לא חיפשתי צרות ולא ניסיתי להתבלט כאן, אבל התחשק לי למחוק את המבט המתנשא שלה עליי. היא הצרה את עיניה בכעס.
"את לא רוצה להתעסק עם בכירים ממני, טירונית עלובה" היתה הרבה כוונה והרבה עויינות מאחורי דבריה, זה קצת המם אותי אבל עכשיו כעסתי באמת.
"זוזי מדרכי" יריתי וזו לא היתה בקשה. היה גבול לכמה אני אניח לאנשים כאן להתייחס אליי כמו סמרטוט רצפה. לא היתה לה שום זכות. לא עשיתי שום דבר שיצדיק את זה. ראיתי את העויינות שלה כלפיי מהרגע הראשון.
"ומה אם לא אזוז, טירונית?"
"את תזוזי" וזו לא הייתי אני שאמרה זאת. בארוס עמד כמה מטרים מאחוריה. שוב לא שמעתי אותו מגיע ולא יכולתי לראות כשהיא חסמה לי את הדרך. מה יש לו בסוליות, עננים?
"סמלת נִיָאלָה, לכי לעמדה שלך. עכשיו" הוא פקד עליה. זה הרגיש כל כך טוב לשמוע אותו מפקד על מישהו אחר שהוא לא אני ובטח ובטח אם זו היא. הוא הושיט מרחוק את ידו אליי.
"בואי, דלגייט" הוא הזמין אותי בתנועת ידו. ראיתי את פניה מתחלפות מהלם לזעם. לא אמרתי לה מה שחשבתי, אבל היא צריכה לשתות כוס מים קרים ולהירגע. עקפתי אותה והיא פנתה לדרכה, גופה מתוח וקפוץ במה שזיהיתי ככעס. צעדתי אחרי בארוס אל משרדו, מבטי על נוכחותו הגדולה מלפניי. המדים החמיאו לא בצורה לא חוקית, הדוקים עליו, חגורתו המוזהבת עוטפת אגן חזק ועל כתפיו הדרגה שלו – שלושה כוכבים מוזהבים. לא יכולתי לדמיין איזה לוחם הוא יכול להיות. לא ראיתי אותו פעולה. הנחתי שהוא פעיל, כי גוף כזה בא עם הרבה אימונים. ואני חייבת להפסיק לחשוב על הצורה שלו כבר. הוא סגר את הדלת והסתובב , נעמד קרוב לשולחן שלו.
"ראית את הקצין שתקף אותך בחדר האוכל?" הוא ניגש לעניין, כמה אופייני.
נדתי בראשי לשלילה.
"לא, חיפשתי אותו אבל הוא לא היה שם".
"פצעת אותו כשנאבקת בו?"
בלעתי את הרוק. לא ידעתי אם זה בסדר לענות על זה.
"נתתי לו מכה חזקה בצוואר" הודתי כי לא התכוונתי להתנצל על כך שהגנתי על עצמי.
עיניו נצצו, מתכווצות כמעט מחייכות. אבל הוא לא חייך. כשהבטתי מקרוב יותר הניצוץ נעלם, והבנתי שצעדתי צעד אחד יותר מידי לכיוונו. הוא לא נסוג וגם לא היה לו לאן לסגת. השולחן חסם את דרכו. למרבה הפתעתי הוא נשען על השולחן חצי מתיישב עליו, ועכשיו פניו היו כמעט בגובה הפנים שלי. היינו קרובים מידי אבל לא התרחקתי, כי צעד כזה יתפס כחלש. הבטתי ישירות בעיני הדבש הירקרקות שלו, נשימותיו הרכות מלטפות את פניי בחום. הוא פתח את פיו לדבר וציפיתי בפה הזה זז.
"יש רק קצין אחד שנעדר מארוחת הבוקר, הוא שלח הודעה שהוא לא חש בטוב אבל לא הגיע למרפאה להיבדק. תארי לי איך התוקף שלך נראה" הוא דרש, מבטו יורד מפניי לשפתיי. השתדלתי לא לנשוך אותן. "עיניים כהות, עור צרוב מהשמש. אף גדול" ניסיתי לתאר כמיטב יכולתי.
"היה לו כוכב על כל כתף. הוא נראה בערך בן חמישים, שערו דיי אפור. מבנה רחב וכרס" השתדלתי להיזכר בכל הפרטים. "והוא היה בערך בגובה הזה" הצבתי את ידי ביני לבינו להראות לו שהתוקף לא היה גבוה ממני בהרבה. עיניו עלו לרגע אל ידי, אז שבו אל פניי. "נשמע כאילו יש לנו מנצח" הוא קבע בקול אפל.
"אתה יודע מי הוא?"
"כן."
"ומה אם הוא יכחיש? מה אם הוא יתנכל לי?"
"הוא לא, כי אני מתכוון לתפוס אותו על חם"
"איך תכננת לתפוס אותו על חם?" שאלתי בסקרנות.
"פיתיון, דלגייט"
לא אהבתי את זה בכלל. הוא הביט בי כאילו זה מובן מאליו. "אתה רוצה לגרום לו לתקוף אותי שוב?" שאלתי כלא מאמינה.
"אני רוצה להעניש אותו בעונש המקסימלי."
"למה אתה מאמין לי?" פלטתי לפני שיכולתי לשלוט בעצמי. זה היה טבוע בי. הייתי רק טירונית כאן, והקצין היה מפקד בכיר. לא ראיתי למה הוא מאמין לי, גם ששמחתי על כך. הוא רכן קרוב יותר ובאמת שכבר לא היה לו כמעט לאן, פניו כמעט על פניי.
"את מאתגרת את המזל שלך?" קולו הצליף ברכות. נדתי בראשי לשלילה בזמן שחיפשתי את לשוני. נקישה על הדלת הקפיצה אותי, והתרחקתי ממנו מעט. היה קשה לנשום כל כך קרוב אליו.
"לא עכשיו" הוא הרים את קולו שהיה חזק וקשוח. עיניו נשארו עליי. הנקישות גברו. "זה דחוף, המפקד. הגיעו מכתבים" בישר בקול הגברי מי שעמד מאחורי הדלת. בארוס נעמד בחזרה, גובהו מתנשא מעליי. הרגשתי קטנה, ובחיי שאני לא נמוכה.
"מחר בחצות תגיעי למשרד שבקצה המסדרון, הקרוב ביותר למדרגות. זה המשרד שלו. אני אהיה שם לתפוס אותו, לא אניח לו לפגוע בך. עכשיו לכי לכיתה שלך. סמל ריד יודע שאת צפויה לאחר. משוחררת".
עשיתי את דרכי לאימון הסייף הראשון שלי ברגשות מעורבים. המתיחות משלה בגופי וניסיתי לדחוק אותה הצידה. הדבר האחרון שרציתי זה להיתקל בגבר שתקף אותי שוב, אבל יותר מכל רציתי שייתפס, לא רק בגלל מה שעשה לי – אלא בגלל מה שיתכן שעשה או יעשה גם לאחרות. מגרש אימוני הסיף מוקם בקדמת המבנה הראשי, בחצר גדולה ומרוצפת. ראיתי את לארה נלחמת באדוארד, חבר של מייק ואל. ראיתי גם את מייק ואל, נלחמים בדו קרב כל אחד עם מתחרה אחר מהכיתה. עיניי התמקדו על חברתי בשעה שהתקדמתי. אדוארד הכה בחרבה כשהוא מולה וידיה התאמצו להדוף אותו, אבל הזווית בה היתה לא עבדה לטובתה והוא העיף את חרבה, מצמיד את החוד לפניה, לא קרוב מידי. ליבי יצא אליה באמת. זה כמעט לא נראה הוגן שנתנו לה להיאבק בגבר גדול ממנה משמעותית, אבל ידעתי שהם לא מסתכלים על זה ככה. הם אמורים לצפות ממנה לנצח גם גדולים וחזקים ממנה. קיוויתי שהם לימדו אותה איך כי ידעתי שלא תמיד כוח הוא המפתח לניצחון. עורמה ותושייה גברו על כל דבר אחר. אבל בעוד שהיא התאמנה כאן תשעה חודשים, אני התאמנתי במשך חמש השנים האחרונות ועוד הרבה שנים קודם לכן . הכרתי את אומנות הסיף כמו את כף ידיי. נהגתי להסתובב עם חרב מעבר לים, אבל נאלצתי למכור אותה עבור הפלגה בת שבועיים בים הכפור המסוכן. החרב לא היתה משהו מיוחד או מרהיב ובקושי הצלחתי לקנות כרטיס תמורתה. נשארו לי כמה גרושים כעודף ששמרתי עמוק בשידת הלילה שלי.
"טוראי דלגייט. תצתוותי אל אדוארד" הורה הסמל הגדול והזועם שענה לשם המפקד ריד, אבל היום הוא נשמע פחות זועם לאוזניי. לא נתתי לזה להשלות או לבלבל אותי. המפקד הרים מהרצפה חרב שהיתה זהה לכל שאר החרבות, כסופה כולה ועשויה פלדה, רק הגודל שלה היה הקטן יחסית לאחרות. עדיין גדולה עבורי, אבל לא כמו האחרות. לא התלוננתי כי הייתי במצב פיזי טוב למדי, גם אם עדיין לא במיטבי. לא ידעתי מה זה להיות במיטבי מכיוון שאף פעם לא צרכתי כמויות גדולות של דם. אבל הרגשתי טוב, הכי טוב שהרגשתי מזה הרבה מאוד זמן. הפלדה קשה, קרה וכבדה אבל מוכרת כל כך. אחזתי את הנדן בשתי ידיי והתרחקתי מהמפקד מרחק ביטחון, ניגשת ליריב הנוכחי שלי – אדוארד. צמצמתי את רעשי הרקע, את צלילי החרבות המכות זו בזו, את קריאות הלחימה של הטירונים האחרים. הכל היטשטש סביבי והתרכזתי באדוארד בלבד, מביטה בעיניו הכחולות.החלטתי להילחם למען אחותי. הוא הניף את חרבו כשראה שאני כל כך מרוכזת, תוקף אותי מלמעלה. התחמקתי הצידה בקלות ובמהירות שהיתה על גבול האנושי בלבד ואז בעטתי בו מהצד באיזור הקפל מאחורי פיקת הברך. רגלו התקפלה, הוא איבד שיווי משקל והכיתי בחרבו בכל כוחי, עם שתי ידיי, היא התנתקה מידו וצנחה לרצפה בקול קרקוש מתכתי. הצמדתי את חרבי לגרונו מהצד לפני שינסה להרים את החרב. הוא לא ציפה לכוח פיזי כלשהו ממני. הוא זלזל בי, הבנתי, וזה מה שהפך את הקרב הזה לקצר כל כך. כולם זלזלו בי, אבל זה לא השתלם להם.
חזרתי לפוקוס על הסביבה והבנתי שדממה מוחלטת נפלה סביב. משכתי את החרב חזרה והשענתי את חודה על הרצפה, עיניי סורקות את הכיתה. אף אחד לא נלחם. הם הביטו בי וההלם צבע את הפרצופים שלהם. אפילו סמל ריד הביט בי כאילו הוא לא רואה טוב. הוא צעד אליי ונעמד ממש מולי, ידיו שלובות והוא נראה עצבני במיוחד כרגע. הוא בחן אותי מכף רגל עד ראש וניסיתי לא להלחץ מזה.
"מה?" שאלתי לבסוף כשעיניו חזרו אל פניי.
"שוב. תלחמו שוב" הוא הורה לי והתרחק, נראה כאילו עשן עומד לבקוע מאפו ואוזניו. אדוארד כבר עמד על רגליו, מביט בי כאילו היה מוכן לקרב על החיים שלו כרגע. מה קורה? הרגשתי כמעט עויינות כלפיי מצד אדוארד. הבטתי בלארה וגיליתי שגם היא בוהה בי בהלם. מזווית עיניי ראיתי שאדוארד כבר יצא למתקפה חדשה וחסמתי אותו ברגע האחרון מלפגוע. לעזאזל, זה היה קרוב. לרגע ארוך החזקנו את החרבות, כל אחד דוחף לכיוון היריב, ואז הוא זינק לאחור והניף את חרבו שוב, הפעם הייתי מוכנה , עיניי קולטות מהר הרבה יותר מכפי שעינים רגילות קלטו ויכולתי לחזות איפה חרבו עומדת לנחות. התכופפתי שהוא כיוון לראשי ואז הזדקפתי חזרה, לא התכוונתי להעמיד פנים עוד שאני פחות ממה שאני באמת. לא יכולתי לבזבז שנה מחיי כטירונית. לא היתה לי שנה לבזבז, לא עם דוריאן איפשהו בממלכה. חרבותינו הצטלבו שוב ושוב במחול מוות, בכל פעם יכולתי לדעת איפה הוא ינחית את המכה הבאה וכך להדוף אותו. הגברתי את קצב המכות של חרבי. הוא צעד לאחור ואני צעדתי לפנים, לעברו, עיניי ממוקדות בכולו לחלוטין וכשראיתי שהוא עומד להנחית עליי מכה מהצד התרחקתי מטווח הפגיעה ושלחתי את חרבי על שלו כשהיא החלה לרדת מטה לאחר שפספסה אותי, עטה לעברו, הנחתתי מכה נוספת קרוב לכף ידו, וכפו כוונה מטה , החרב החליקה מידו והוא ניסה להאחז בה אבל זה היה מאוחר מידי, דרכתי עליה ובעטתי אותה הצידה, חרבי שלי מכוונת עם החוד כלפי צווארו שוב, שומרת על מרחק של כמה סנטימטרים מצווארו כדי לא לפגוע בו באמת.
"אין. סיכוי. בעולם" מייק ירק בהלם. הוא הביט בי כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה. טוב, הדברים שדם עושה לגוף, חשבתי לעצמי. ידעתי למה יש לי יתרון, הם לא ידעו ונראה שהתקשו להאמין.
"אז ככה כיסחת את חיילי המשמר" אל ציין ולא הסתיר את הרושם שלו ממני.
"הגודל לא קובע" אמרתי להם בחיוך משפט שגברים אהבו להשתמש בו בקונטקסט אחר לגמרי. סמל ריד נראה כאילו אכל משהו שעשה לו רע בארוחת הבוקר.
"זה לא הגיוני" זה היה אדוארד והוא נשמע נעלב וזועם. הבנתי מה הפריע לו. הפריע לו שהאישה הקטנה ו'שברירית למראה' כיסחה אותו. זה פגע לו באגו. אילו היה יודע כמה פעמים הנפתי חרב כדי להגן על עצמי אולי הוא היה חוזר בו.
"את לא נלחמת כמו טירונית" ריד האשים אותי והוא לקח את חרבי והביט בי מאוד בקפידה, הייתי אומרת אפילו חשדנות.
"לא. אני לא" השבתי כי מה הטעם להכחיש? חשבנו שהם הבינו את זה אחרי הקרב הקטן במשרד של בארוס. לא השווצתי ביכולותיי ולא ראיתי את עצמי כסייפת דגולה במיוחד. ידעתי היטב שיש לוחמים מוכשרים וטובים ממני, פגשתי את חלקם מעבר לים. אבל ידעתי איך להלחם, זה היה מצרך חיוני להישרדות שלי.
"אז למה, דלגייט, את טירונית בכיתה המזורגגת שלי?" הוא ירק בפניי את המילים וגם קצת רוק. לא זזתי גם שרציתי לנער אותו ולשאול אותו מה הבעיה שלו אבל טוב, היה גם את הקטע הבעייתי הזה שהוא באמת היה ענק ולא רציתי לעצבן אותו. לא באמת.
"אני טירונית, המפקד, כי זה מה שהמפקד בארוס קבע שאהיה" אני והסמל ידענו זאת היטב. זו היתה ההחלטה של בארוס לקבל אותי למונגארד ולשלב אותי היכן שהוא החליט. אני מודה שלא הייתי במיטבי כשניסיתי לשכנע אותו עם החרב שהופנתה לשומרים שלו.
"אז המפקד בארוס יחליט מה לעשות איתך" הוא סינן לי מבין שיניו. עיניי התרחבו . הרגשתי סחרחורת מכמות הרגשות שהציפה אותי. תקווה, מעל הכל. פשוט ככה, הסמל החליט בקלות דעת שכזו שאני לא מתאימה לחבורת הטוראים שלו. איך זה בכלל הגיוני? מה יעשה המפקד? אולי הוא יחליט שבכל זאת עליי לעבור טירונות שלמה. שמחתי ולא שמחתי ובעיקר הרגשתי מבולבלת. לא שמחתי כי אם אעבור מחלקה, אהיה רחוקה מלארה וכבר ראיתי בה חברה. הפעם האחרונה שהיתה לי חברה קרובה כל כך היתה כשחונכתי בבית הספר הגבוה לאצילים. זה היה לפני חמש מחזורי חיים בערך או לפחות ככה זה הרגיש.
"אתה מסלק אותי מהמחלקה?" שאלתי רק כדי להבהיר. הוא תפס אותי מכתפי ולחץ קצת, הנחתי שבשבילו זה היה קצת, אבל היד הענקית שלו עליי לחצה דיי הרבה על הבשר האומלל שלי. התכווצתי ונאנקתי מהכאב. "את סייפת מלומדת." ריד המשיך לסנן לעברי. אלים, למה כולם כאן כל כך עצבניים? אולי הם פשוט צריכים חופשה, או סקס טוב.
"מעולם לא אמרתי שאינני סייפת מלומדת, המפקד, אבל ברצינות, ראיתי אותי נלחמת במשך חמש דקות בערך וכבר הגעת למסקנה?" קולי בקע בכאב שניסיתי לחנוק. הוא שיחרר את אחיזתו מעט כמו הבין שאני לא עשויה מפלדה או מה שלא חשב עליי. צבא מקולל, שנאתי את המסגרת רק בגלל שאי אפשר להתבטא כהוגן, או יותר נכון לא כהוגן בכלל.
"את מזלזלת באינטילגנציה שלי, דלגייט?"
"כמובן שלא, המפקד"
"טוראי אדוארד הוא הטוראי המוכשר ביותר שלי בסייף. הוא מסיים את הטירונות שלו השבוע. בגדול אפשר לומר שהוא נלחם ברמה של סמל. ואת פשוט נופפת עליו עליו את החרב כאילו הוא תינוק מגודל" הסמל המשיך והפעם התכווצתי, כי לא רציתי שיעליב את אדוארד. הוא היה נחמד אליי אבל עכשיו הוא הביט בי כמעט בשנאה. לא רציתי בזה. לא התכוונתי שזה יצטייר כך. הנחתי למילים שהסמל אמר לחלחל עמוק, ניסיתי לעכל את כל מה שנאמר. לא היה לי מושג שאדוארד מסיים את הטירונות.
"כיתה, תמשיכו להתאמן!" הוא צעק, קורע את עור התוף הרגיש במיוחד שלי תוך כדי. אז הוא תפס אותי ומצאתי את עצמי שוב נגררת אחרי מישהו שאוחז בזרועי. נאנחתי בליבי קשות ועקבתי אחריו, משחררת את ידי מהאחיזה שלו. הוא נעץ בי מבט חד אבל שחרר. הסתובבתי והבטתי בלארה. "אראה אותך מאוחר יותר, לארה" אמרתי ולא וויתרתי על התקווה שנמשיך להיות חברות לא משנה לאיזו כיתה או מחלקה או פלוגה יחליטו לשבץ אותי. היא לא השיבה והשקט הזה כל כך לא התאים לה.
"לארה!" הפצרתי בה. לא רציתי לאבד את החברה היחידה שלי. כן, לא יצא לנו לדבר על העבר. לא נכנסתי לשם אף פעם. היא לא שאלה אותי ואני לא שאלתי אותה, זה היה הסכם אילם בנינו. למרבה הקלתי היא הנהנה פעם אחת, עדיין שומרת על שקט לא אופייני. סובבתי את פניי בחזרה אל הדרך, עוקבת אחרי ריד ונכנסת למבנה הגדול. בדרכי פנימה, בתוך ההיכל שבכניסה ראיתי את תמונתו המוכרת של גרנל ג'נסן מתנוססת בגאון על הקיר. הבטתי היטב בפניו חרושות הקמטים, מבטו הגאה וכתפיו הזקופות והרגשתי רע. דמותו ליוותה אותי מילדות, מאז שאני זוכרת את עצמי הוא היה הגנרל. עכשיו, אם השמועות נכונות, יכול מאוד להיות שהוא איננו עוד. זכרתי היטב איך דוריאן נהג לדבר עם אבי על הטקטיקות של הגנרל בכל מיני מבצעים צבאיים כאלה ואחרים. דוריאן תמיד היה מעורה בכל מה שקורה בממלכה. בניגוד מוחלט לידע שלו, השאירו אותי ואת אייבורי באפלה. אני מניחה שאבי אהב לחלוק איתו מה שלא חלק עם בנותיו. לא ידעתי אפילו אם הוא נהג לחלוק מידע עם אימי. לא ידעתי כל כך הרבה דברים.