טעם חם ומתכתי מילא את עולמי. בלעתי בשקיקה את הנוזל החם והסמיך שטען אותי בחיים וכוח. עוד, אני צריכה עוד, אז לקחתי עוד ועוד, עד שמישהו ניתק את ראשי מהגוף החם. התנגדתי בחייתיות, צריכה את הנוזל החם אבל היד היתה חזקה מידי. "הנה" שמעתי קול רך שוב צוואר נעים הוצמד לפי. נעצתי שיניים ולגמתי ברעב, אנחה בוקעת מהגרון שתרם לי דם, לגמתי עוד ועוד עד ששוב ניתקו את שפתיי ושיני מאותו צוואר. יללתי במחאה, מרגישה את גופי הרדום מעקצקץ, מתחיל לשרוף כאילו מישהו מנסה להבעיר אותי. הכל כאב לי ונאנחתי, מנסה להתפקס אבל שוב, כל מה שהצלחתי לראות זה צוואר רך שנראה מפתה ומזמין, נעצתי את שיניי שוב ולגמתי עוד, משמיעה קולות שבין הקלה לכאב נורא בעודי שואבת את הדם לתוכי. אני לא בטוחה כמה זמן זה נמשך, אני נועצת שיניים, לוגמת בשקיקה עד שהצוואר מתנתק וחוזר חלילה, אבל מתישהו שמעתי קול מוכר אומר "זה מספיק" ומישהו אילץ אותי להפסיק. לא התנגדתי הפעם, מרגישה מלאה. הבנתי שאני שוכבת על גבי, עיניי מנסות להתמקד בתקרה המסתחררת מעליי. מישהו דיבר אבל הוא נשמע עמום. עצמתי את עיניי והנחתי לעצמי להתאושש, התקרה שנדמה שהתנדנדה מעליי חדלה ברגע שעצמתי את עיניי. הרגשתי את הגוף חוזר לתחושה ומתעורר...ומיד הצטערתי שהוא לא ממשיך להישאר חסר תחושה. הכל כאב כמו שלא זכרתי מתי כאב כך. פקחתי את עיניי שוב רק כדי לראות את בארוס רוכן מעליי. לא יכולתי להתלונן שהוא הדבר הראשון שאני רואה אחרי החושך. צווארו לא היה פצוע וזה בישר לי שהדם שקיבלתי לא שייך לו. "את שומעת אותי?" הוא שאל בטון נמוך. תחושת הכאב גברה. התקפלתי לתוך עצמי. "כן" יללתי בתשובה.
"תפסיקי לזוז, את תפתחי את הפצעים" הגנרל הורה בזעף. צחקתי, צחוקי מהול בכאב. הוא נראה כה חמור סבר, אפילו יותר מבדרך כלל. "מינו אותך לשמטרף עליי?" שאלתי בשעשוע, קולי צרוד מעט. הוא נעץ בי מבט חד, אחד המבטים שלו שגרמו לי להזיע. "עוד לא נולד השמטרף שיוכל להשגיח עלייך" הוא רטן ונד בראשו. עיניי קלטו בזווית העין על הרצפה את מה שהיה פעם השמלה שלי ועכשיו היה ערמת בד קרועה, מטונפת ומוכתמת בדם. אני לעומת זאת, לבשתי רק שמיכה על גופי - גופי החבוש לעייפה בכל מקום בערך. נראה שעליתי בכמה רמות בכל פעם שנפצעתי. לפחות אפשר לומר שאני מתקדמת במשהו. "היא הייתה שמלה יפה, נכון?" שאלתי בקול מתובל בהומור. הוא רק נאנח. ייאשתי אותו? "השמלה האומללה לא יכלה לתאר בסיוטי הלילה שלה על מי היא הולכת לעלות וכמה מר יהיה גורלה" הוא השיב, ניצוץ בעיניו. נעצתי בו מבט חד בתגובה כשלפתע נזכרתי בדודי. "איפה דוריאן? הוא בסדר?" שאלתי ביותר חרדה מכפי שאי פעם יגיע לו שאביע כלפיו. אלא שבפעם האחרונה שראיתי אותו הוא דימם מכל מקום. "הרבה יותר טוב ממך. הוא יצא לאתר את החוטפים" השיב, צל חלף בעיניו. ניסיתי להתיישב, חושקת את שיניי בזמן שהתרוממתי, אוחזת את השמיכה על חזי שלא תיפול למרות שהגבר הזה כבר ראה את כולי...
"מה את חושבת שאת עושה? את לא במצב ללכת לשום מקום. נפצעת והורעלת" הוא נשמע במצב הגנרלי שלו.
"אהיה בסדר. אני ארפא צ'יק צ'ק, קיבלתי הרבה דם" אם מחשיבים את התוקף שלי שכמעט רוקנתי כליל ואת החוטף שלי שכמעט איבד את רגלו...ואת כל התורמים שבארוס דאג שיהיו לי. ידעתי שאהיה בסדר בקרוב, רק לא ברגע זה ממש. "דוריאן פצוע. איך לעזאזל הוא מתכוון לרדוף אחרי מישהו במצבו?" שאלתי בכעס והזדקפתי במיטה, מה שהביא כאב חד כתער באיזור המותן. נשכתי את לשוני כדי לא ליבב שוב וחיפשתי בעיניי את הנעליים שלי, לא רואה אותן בשום מקום. "את מדברת עליו ומנסה לקום מהמיטה בעצמך. לפחות הוא יכול היה ללכת. ואת נשמעת הרבה יותר מידי מודאגת יחסית למישהי שטוענת שהיא שונאת את הלורד." ציין בגבה זקורה שרק עשתה עוד פלאים לפניו המהממות, אבל לא הניח לי לענות והמשיך, "הוא בסדר גמור. הלורד לא הלך לבד, כל משמר העיר מחפש אחר התוקפים"
מצמצמתי בהפתעה אבל אז הבנתי שמישהו תקף את ימין המלך. כמובן שישלחו את כל הצבא אחריהם. "מי הם היו בכלל?" שאלתי, בולעת את רוקי. בארוס התיישב על המיטה לצידי, כובד משקלו מנמיך את המזרון. הבנתי שאני לא בחדר של הנמרים. המיטה היתה גדולה יותר, מפוארת יותר והחדר נועד לאדם אחד. זיהיתי את המקום, הייתי כאן לפני. ולפי הריח של המצעים, הגנרל פקד את המיטה הזו ממש לאחרונה. מזלי שהייתי פצועה וכואבת מכדי שבטני תתכווץ שוב בתשוקה. הבטתי בחלון והשמיים שבחוץ נצבעו בכתום, אדום וורוד של שקיעה. "אנחנו לא בטוחים מי הם, אבל אחד מהתוקפים השתייך לתנועת המשחררים." פניו של בארוס מעולם לא נראו קודרות יותר. עיני התרחבו למשמע הבשורות. "חשבתי שהם כת שסוחרת בבני אדם בצורה לא חוקית" אמרתי בפה יבש ונמתחתי, הכאב החד במותני בישר לי שזה לא היה רעיון מוצלח ופלטתי אנקה חנוקה אבל המשכתי בעקשנות. "למה שהם ירדפו אחרי דוריאן? איך בכלל הם ידעו איפה הוא יהיה? הם ארבו לנו! הם ידעו איפה נהיה." סיפרתי לו באותו הזמן שבו הבנתי זאת בעצמי. "מישהו הסגיר את מיקומכם. אנחנו חושדים בבעל המרחצאות אבל הוא מכחיש כל קשר לכך ששיתף פעולה. לקחנו אותו לחקירה. עכשיו תחזרי לשכב, רין. את צריכה לנוח" הוא העיר תוך כדי.
"איך אני אמורה לשכב כשאתה מספר לי את כל זה?" שאלתי במחאה. האמיל הזה שנראה כזה שמן ומדושן? למה שיבגוד בימין המלך? מה יכול היה להרוויח מבגידה כזו? או שהוא היה בטוח שיצליחו לחסל את דוריאן וכך היה קשה יותר להוכיח קשר כלשהו אליו אולי?
"פתחת את הפצעים שלך. את מדממת" אמר בקדרות. הבטתי בשמיכה בעקבות מבטו, מגלה שהיא מוכתמת בדם טרי. בארוס הניח יד על עצמות הבריח שלי, ממש מעל החזה, היכן שהחזקתי את השמיכה מעל חזי והשכיב אותי בחזרה על הכרית הנוחה. "אם תזוזי שוב אקשור אותך למיטה" איים בקשיחות ואחז בעיניי. פי התייבש. זה לא היה אמור להישמע מגרה אבל איכשהו נשמע לוהט. בלעתי את רוקי. לא היה לי זמן לנתח את המוח המעוות שלי או אפילו להיות פצועה. רציתי לדעת מה קורה.
״אני לא מבינה, למה שבעל המרחצאות ישתף פעולה? מה יוצא לו מזה? ומה הקשר של המשחררים לדוריאן? למה שהם ינסו להתנקש בו, או לחטוף אותו?" שאלתי בלבול כשבארוס הזיז את השמיכה הצידה, חושף את המותן והצלעות החבושות שלי והתחבושת היתה ספוגה בדם טרי, אבל מה שהפריע לי היה שהוא היה הרבה יותר מידי קרוב לאיברים אחרים לא חבושים ואינטימים שלי. ניסיתי להזכיר לעצמי שהוא ראה הכל אבל היה קשה להתרכז במשהו כשהוא בחן אותי ככה. "אצטרך לחבוש אותך מחדש" בישר לי ופנה לשולחן הכתיבה שהיה עמוס בבדים לבנים ומתחתיהם יכולתי לראות חלק ממפה גדולה. הוא לקח את הבד המגולגל והנקי ששימש כתחבושת בידו החזקה. "אנחנו לא בטוחים אם אכן תנועת המשחררים אחראית לפעולה או לא. נכון שאחד התוקפים שנמצא מת קועקע בסמל של הכת על חזו- אבל הוא יכול להיות עריק. אני לא יודע מה המניעים, אבל זה גם לא מפתיע, רין. ימין המלך הוא תפקיד מבוקש. הרבה אצילים יעשו הכל כדי להחליף את הלורד דוריאן. יתכן שמישהו הבטיח הרבה דברים מפתים לבעל המרחצאות אם אכן הוא שיתף פעולה." הוא התיישב על המיטה.
"תצניעי את החלק העליון שלך" הורה. בלעתי את הרוק, לקחתי את הכרית המקבילה לזו ששכבתי עליה ומניחה על חזי. לא העזתי להזיז את היד השנייה, היא כאבה. הוא הוריד את השמיכה עד מעל האגן שלי, אצבעותיו עדינות וארוכות ומעבירות אש בכל מקום שבו נגעו בדרך למטה. זכרתי בבהירות איך האצבעות האלה הרגישו בין רגליי. לעזאזל. הוא החל להתיר את התחבושת שסביב מותניי והיה כל כך עדין. קימרתי את גבי כדי להקל עליו את העבודה, סוג של מושיטה את גופי אליו בתהליך. בקושי הצלחתי להתרכז על מה אנחנו מדברים אבל ניסיתי כי זה היה חשוב מידי. "הם ניסו לחטוף אותך. אני לא יודע אם הם הבינו מי את, אבל אם הם פעלו עבור המשחררים והם היו מצליחים ללכוד אותך זה יכל להדרדר מהר מאוד למקומות מכוערים" הוא אמר, עיני הדבש נדלקות בניצוץ חם ומסוכן. "אם כך, מזל שהתאבדתי מהסוס אל המדרכה" הלצתי אבל האמת שהייתי מבועתת. לא רציתי לנחש מה הם היה גורלי לו היו מצליחים. למזלי לא נראה שהם ידעו שאני ערפד, אחרת היה לי קשה יותר לפצוע אותם והם היו נזהרים יותר. טוב...עכשיו הם כנראה יודעים. בארוס סילק את התחבושת נוטפת הדם ובחן את הפצע. החתכים במותן היו פשוט שפשופים מכוערים למראה וגסים. "נרפאת היטב. הפצע נראה קטן הרבה יותר למרות שהוא מדמם" הוא אמר באישור והניח את התחבושת החדשה, מלפף אותה סביבי, לא הדוק מידי ולא רופף. היתה לי הרגשה שהוא ידע היטב לחבוש. חיבקתי את הכרית כמיטב יכולתי עם יד ימין. "כשהותקפנו הם המשיכו לומר לא להרוג אותי. לא לפגוע בי. הם לא רצו לחסל אותי, אבל תקפתי שניים מהם עם שיניי ועכשיו הם יודעים שאני ערפד" אמרתי לו, מנסה להסיח את דעתי מידיו החמות והמגע הזהיר עליי. ידעתי שהמגע הזהיר יכל להפוך למגע לוהט בנקל. אבל הוא נשאר מקצועי ללא רבב, עוטף אותי ועוצר את הדימום, רוכן ממש מעליי לעשות זאת. "הם לא יכלו להתרחק יותר מידי וכל השערים סגורים. יתכן שהם רצו לתבוע כופר עלייך, או שאכן הם רצו לחטוף אותך.." לסתו התהדקה. "ולמכור אותך" הוא הביט בעיניי כשאמר את זה ובקושי הצלחתי לנשום, הוא היה כל כך קרוב. נשכתי את שפתי. "למזלך, החומר המשתק נועד לבני אדם רגילים. יש לך עמידות משמעותית כלפיו" קולו היה נמוך עכשיו וידיו חיזקו מעט את סגירת התחבושת מתחת לצלע. לא זזתי. "את לא בטוחה כפי שהיית. לא אם הם יודעים משהו עלייך. נחזור לארמון בכוחות מתוגברים ברגע שתחלימי."
כיסיתי את עצמי שמיכה והזזתי את הכרית בניסיון לשים אותה מאחורי כדי שאוכל לשבת מבלי לפתוח את הפצעים. הגנרל תמך באחורי ראשי, ידו חמה וגדולה על שערי ובידו השנייה הוא סידר את הכרית מאחורי ראשי, מאפשר לי חצי ישיבה. הבטתי בפניו. "לא הייתי בטוחה כל השנים האחרונות. לא הייתי בטוחה מאז שמשפחתי נרצחה. אולי לעולם לא אהיה בטוחה, אבל לפחות אזכה להמשיך את השושלת שלי, לעשות טוב בשם משפחתי שאיננה עוד. במשך מחצית העשור שחלף, כל מה שרציתי היה להתחבא ולהעלם. אלה לא היו חיים, תמיד במנוסה, תמיד בתנועה, לעולם לא נקשרת לשום מקום ואף אחד" לא ידעתי מה קורה לי שאני נפתחת בפניו ככה, אבל ברצינות שנמאס לי לפחד כל הזמן. "לא הבנתי כמה חייתי מבלי לחיות עד שחזרתי לבירה, למולדתי. אני רוצה לחיות ולא רק לחיות, אני רוצה להשפיע ולשנות, כפי שאבי עשה. אני רוצה למצוא את אחותי ולחבק אותה, לתמוך בה כפי שהיא תתמוך בי. לספר לה כל מה שעברתי, לבכות על כתפיה ושהיא תבכה על כתפי כפי שתמיד עשינו. חייתי בבועה במשך זמן רב מידי, מניחה למשפחתי לעצום את עיניי, לרפד את חיי באשלייה יוקרתית של ביטחון, אבל לא להיות מודעת לסכנות לא אומר שלא היו סכנות." לא יכולתי לעצור את עצמי למלדבר. במשך כל השנים האחרונות מנעתי מעצמי כל חשיפה של רגש, של מילים, לא אפשרתי לעצמי להרגיש דבר אבל האמת שרעבתי להרגיש שוב. לא פחד, לא אימה, אלא את כל קשת התחושות והרגשות. להרגיש זו לא חולשה, זה מה שעיצב והפך כל אחד מאיתנו למי שהוא. בארוס הקשיב לי בדממה, בוחן אותי, אומד אותי אבל לא יכולתי לנחש מה הוא חושב. פניו לא היו קריאות, רק רציניות. הוא קם מהמיטה, משקלו העוזב מאפשר למזרון להתרומם חזרה. "אף לא מילה על משפחה או ילדים" הוא ציין בשקט, לא יכולתי לראות את פניו מאחר וגבו הופנה אליי באותו הרגע, אבל אז הוא הסתובב אליי. "איזו משפחה אוכל לגדל כשאני לא מתבגרת? כשאראה בת שמונה עשרה תמיד? אני לא רוצה להתחתן, לראות את בעלי ואת ילדיי נכנעים לזרם הזמן, מזדקנים והולכים לעולמם בזמן שאני אשאר בת שמונה עשר לנצח, או לפחות עד יום מותי. אין לי שאיפה להתחתן." גם ככה ערפדים עקרים, זה הפך אותי לעקרה בכל מקרה. הוא חייך, מעט שיער נופל על פניו כשהוא הוריד את פניו אבל אני חושבת שהחיוך היה מריר. הוא העביר את ידו בשערו, משיב אותו לאחור. ראיתי את דוריאן עושה זאת פעמים רבות אבל לא ראיתי את בארוס עושה זאת אי פעם. החלטתי שאוכל לצפות בו פורע ומשיב את שערו למקומו כל היום. "חצר המלוכה הוא מקום קשוח עבור נשים, אבל את יכולה למנף את היתרון שבך - בזמן שאת נראית שברירית, את אחד האנשים החזקים. אנשים יבינו שאת לא מתבגרת בשלב כלשהו, שלא התבגרת בכלל, אבל את בחיים וכל עוד את בחיים, זה שולל את היותך ערפד. אין חצאי ערפדים, את היחידה. זה הופך אותך לשונה ומצריך ממך זהירות מיוחדת בהתאם כדי לא להיחשף.״ הוא נשמע כמו מישהו שיודע היטב מה הוא אומר. ותהיתי, תהיתי לגביו קשות. "אתה מייעץ לי מניסיון אישי? מה אתה?" שאלתי בלחישה, משתוקקת לדעת, כל כך סקרנית שלא יכולתי לעצור את עצמי. ניסיתי בעבר להבין ונכשלתי, אבל איכשהו הרגשתי כאילו הוא מבין אותי. "לא-טבעי" הוא השיב בשלווה, מביט בעיניי, הדבש הירקרק נראה כה רך לאור השמש ההולכת ושוקעת בחוץ. נאנחתי. "אני יודעת את זה, אבל אני לא יודעת מה בדיוק לא טבעי בך" אמרתי בתסכול. הוא חייך והפעם החיוך הדליק ניצוץ בעיניו. "למה זה משנה לגבירה?"
״הגבירה צריכה לדעת" מלמלתי, משתדלת לא לזוז. יכולתי להרגיש שאני נרפאת במהירות מואצת, תודות למנות הדם המפנקות שקיבלתי. בחוץ, השמש נפרדה מהעולם להיום והירח הצהוב הדליק את השמיים באור רך וקלוש שהספיק לעיניי החדות. שמעתי קולות צעידה קרבים לכיוונינו מהמסדרון, הרבה צעדים. לא הצלחתי להזות את הריחות פרט לאחד והוא היה על טבעי כפי שבארוס היה. הדלת נפתחה ודוריאן נכנס, שאר מלוויו, חיילים, נותרים בחוץ. הערפד ניגש אל מיטתי והתיישב לאט עליה, לידי, ידו עולה לראשי והוא ליטף את שערי באופן שהזכיר לי כיצד נהג לנחם אותי כשהייתי ילדה. "אני מצטער, רין. סיכנתי אותך וזה כמעט עלה לך בחייך" הוא התנצל במרירות, מביט בעיניי, מזכיר לי יותר מידי את הגבר שמת בעקבות הקללה. ידי עלתה לפרק כף ידו שליטפה את שערי, עוצרת את תנועותיו הרכות. לא יכולתי לשאת את התחושה. "זו לא אשמתך" אמרתי בנוקשות, מילים שלא חשבתי שאי פעם אומר לו, "לא יכולת לדעת שינסו להתנקש בך או לחטוף אותי". עיניו הביטו בי בחום. "היא נרפאת במהירות" זה היה בארוס, לרגע כמעט שכחתי שהוא עדיין כאן. "זה לא מפתיע בהתחשב ביכולות הריפוי הפנומנליות שלה" דוריאן השיב, מרחיק את ידו ממני ושחררתי אותה, מאפשרת לו. "מצאתם את התוקפים?" שאלתי בתקווה. הוא נד בראשו. "הם הצליחו להימלט, אבל אנחנו סבורים שהם לא יודעים מה את. שלושת התוקפים שלך בסמטה, כולל האחד שפצעת בשינייך - כולם חוסלו." הוא אושש.
"הרגת אותם?" שאלתי ברצינות. הוא פשוט הנהן בתשובה והמשיך, "והאחד שניסה לחטוף אותך נמצא מת בסמוך ליציאה הצפונית מהעיר" הוא נשמע ענייני למדי. הבטתי בו באימה גוברת שלשם שינוי לא היה לה קשר לנוכחות שלו. "איך הוא מת?" שאלתי בלחישה, חרדה מהמחשבה שאולי אני זו שאחראית למותו. מעולם לא הרגתי אף אדם. "יש סיכוי שהוא היה פצוע מכדי להימלט והחליט ליטול את חייו במקום ליפול בשבי" הוא שיער בקול קודר. ליחחתי את שפתיי והתרחקתי מהגבר שישב לצידי. בארוס הביט מחוץ לחלון, נראה מהורהר. "כוחותינו ימשיכו לחקור ולסרוק את העיר והסביבה. בימים הקרובים יגיע הלגיון הרגלי שיצא איתנו מהמונגארד. העיר תהיה מאובטחת." הגנרל עידכן את דוריאן ואז פנה אליי, "נוחי והתאוששי. מחר בבוקר נצא, לא נתעכב כאן עוד". דוריאן הנהן בהסכמה. "תוודא שאנחנו עוברים דרך הדרך הראשית הפעם. תכיני את עצמך, רין. נרכב מזריחה עד שקיעה עם מינימום הפסקות" דוריאן הודיע לי, עיניו נוצצות. לא התגעגעתי לרכיבה המייגעת. נאנחתי בליבי והנהנתי. חבל שטרחתי להתקלח, אני מניחה שיש דברים שלא נועדו לקרות. "אני מקווה שאת מוכנה לפגוש את זו שליבך כה חפץ לפגוש" דוריאן לחש וקם בקלילות מהמיטה, מביט בי ברוב משמעות. בטני התהפכה מהתרגשות, ציפייה וחשש. לא יכולתי להאמין שאני באמת עומדת לפגוש בקרוב מאוד את אחותי התאומה, זו שעד לפני חודשים בודדים האמנתי שמתה. למענה עזבתי את חיי המנוסה, התגברתי על הפחד הגדול ביותר שלי וחציתי את הים. כל מה שעשיתי בחודשים האחרונים ובמיוחד בשלושת השבועות שעברו, הכל היה למענה. שני הגברים התקדמו אל הדלת. "אוכל ישלח אליך בקרוב. פשוט אל תעזבי את המיטה" האחרון הורה לי וזוכיתי במבט חד גם מהגנרל, מבט מזהיר. הפעם נאנחתי בקול ועצמתי את עיניי, מרגישה מסוחררת ומותשת מכדי לאכול. הדם עשה את שלו ועכשיו גופי ביקש להתרכז במלאכת הריפוי. "אני עייפה מידי. מחר" לחשתי, בטני מתהפכת. שתי הדמויות הרחבות נעלמו מאחורי הדלת, משאירים אותי בחדר אפל. ראשי נמלא בנערה תכולת עיניים ותלתלי זהב לראשה. סוף כל סוף אני באה, אייבורי. אני באמת באה, חשבתי כשנסחפתי לשינה עמוקה.
-הסוף-
דברי סיום
אני מצטערת, בנות, זה הסוף של הספר הראשון, פתוח מאוד אני יודעת...
אמור להיות עוד ספר שלא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב בגלל ספרים אחרים.
הספר הזה הוא הראשון שכתבתי אי פעם ! מתוכו נולדה ההשראה לספר "תשמור את זה בסוד" והמשכיו.
בימים אלו אני שוקלת לסיים את כתיבתו סוף סוף, אחרי שנים. תכתבו לי אם תרצו את ההמשך. ❤️
