מצאתי את עצמי עומדת מול דלת משרדו של בארוס שוב. נשכתי את שפתי התחתונה. השיחה הקודמת שלנו הסתיימה בחיפזון וכמה סימני שאלה מצידי. אולי עכשיו נוכל לסיים את השיחה. חיכינו מחוץ למשרד כמה רגעים. יכולתי לשמוע בפנים מישהו אומר "אני מטפל בזה" ואז רגע אחר כך יצאו מהדלת שני המפקדים הבכירים שסעדו עם בארוס בארוחות. הם הביטו בי, שניהם, אז המשיכו הלאה. עיניי נחתו על בארוס. בלתי אפשרי להסתכל על משהו אחר מלבדו כשהוא נוכח. מבט הדבש הקר שלו הורם מהקלף הפתוח שאחז בידו והוא גולל אותו כשהביט בי ובסמל, הקרירות בעיניו מתערבלת למשהו אחר. "יש סיכוי, טוראי דלגייט, שלא תופיעי בדלת המשרד שלי כל עשר דקות?" הוא שאל והניח לקלף, מביט בסמל. "מה היא עשתה?" הוא דרש לדעת כמעט באנחה. הסמל עודד אותי להיכנס פנימה במחווה אגרסיבית למדי על גבי, שהייתי קוראת לה דחיפה מתונה. שמתי לב שמבטו של בארוס היה על ידו של הסמל לפני שהגיעה לפרצופו. "תסגור את הדלת" הוא הורה והסמל מיהר לעשות זאת, לא נראה כל כך מפחיד כשהוא מקבל פקודות ממפקד המשמר. "המפקד" הוא הצדיע לבארוס. "דלגייט לא תתאים למחלקתי, המפקד" הודיע הסמל בנחישות, לא בדיוק מביט על בארוס והבנתי שזה נובע מפאת כבוד כלפיו. טוב, זה אומר שאני לא בכיוון הנכון עם מפקד המשמר כי אני נועצת בו מבטים כל הזמן. גם שניסיתי, כשהוא היה נוכח לא יכולתי לשים לב למשהו אחר. לא יכולתי שלא להביט בו, הוא היה נעים מידי לעיניי. "ולמה זה, סמל ריד?" לא זיהיתי את הטון הזה, אבל היה בו משהו מסוכן.
"כי היא סייפת מיומנת, המפקד. זה בזבוז זמן ומוריד את המורל לשאר החיילים, המפקד". רציתי לתקוע לו אגרוף בפרצוף מכמות הפעמים שבה הוא אמר המפקד. לא הייתי בטוחה אם הוא מתחנף, או שהוא מטורף, אבל זה היה מעצבן. הבטתי בסקרנות ומתח לראות מה תהיה תגובתו של בארוס. עיניו נצצו כמעט כאילו השתקפה בהן אש והוא נשען קדימה. חתיך, לעזאזל איתו. אבל הוא לא נראה מופתע בכלל. ריד נדרך לצידי, מבחין כמוני בחוסר ההפתעה.
"אם כך, סמל ריד, איפה תציע שאשבץ אותה?"
"אולי תוכל לשבץ אותה לסייפי המשמר, המפקד. אם היא ראויה לאמונך"
הפה שלי נפער מעט ועיניי נפערו הרבה. חשבתי שאצטרך לעבור לפחות חצי שנה של הכשרות. דברים טובים לא קרו לי ואם הם קרו לי גיליתי אחר כך שזה עולה לי הרבה מאוד, אז הנה סיבה נוספת לדאוג."אתה לא חושב שאתה מגזים, סמל ריד?" קולו היה מדוד, הוא שוב לא נשמע כה מופתע. להפך, הוא נשמע לי מאוד מחושב .
"ראיתי אותה נלחמת. היא – " הוא נעצר, פניו רציניות כמוות. "אני פשוט יודע כשאני רואה סייף מיומן, המפקד. אז האפשרויות הן - או שהיא כשרון טבעי" הוא לא הביט בי. שניהם לא הביטו בי. "או שהיה לה הרבה מאוד זמן להתאמן."
"אולי גם וגם". עיניו של בארוס נחתו עליי כמו משקולות. "השאר אותנו, סמל" . נשכתי את שפתי שוב. "כן המפקד" צפיתי בסמל מצדיע ועוזב, סוגר את הדלת אחריו, לא לפני ששלח בי מבט אחרון לפני שנעלם מאחורי הדלת. לקחתי אוויר והתקרבתי אל בארוס. "אז, העלמה דלגייט" הוא צעד לעברי כשהבנתי שאני מתקרבת אליו גם. עצרתי קפואה במקומי. הוא הרים את ידו לעברי וליבי השתולל בחזי. אצבעותיו – ארוכות, נאות נגעו ברכות בכתפי, היכן שהסמל אחז קודם לכן לא בעדינות בכלל. הרגשתי את פעימות ליבי בגרוני ונאנקתי כי הסימן שהסמל השאיר שם עוד לא החלים וכרגע זה כאב. "את מתכוונת לספר לי מה הסוד שלך?" הוא רכן ולחש. לא יכולתי לזוז ולא בטוחה שהצלחתי לנשום, דמי רוחש וגועש באוזניי, מחריש אותי כמעט. "אין שום סוד" השבתי בקול יציב ככל שיכולתי בהתחשב בכך שידו עוד על כתפי ושהוא חושד בי בגלוי. ניסיתי להירגע, ניסיתי להזכיר לעצמי שאין סיכוי שהוא יכול לדעת. ניסיתי לנשום רגיל ולא להראות דבר, רק להיראות קרירה. הוא בחן את פניי ומשך את ידו, מתיישב על קצה שולחנו, עדיין קרוב מידי. "שנינו יודעים שזה שקר, דלגייט" הוא השיב בבטחון גמור. החזקתי את עצמי לא לבלוע את הרוק. עשיתי את זה כשאני בלחץ וכרגע הייתי נתונה להרבה מאוד לחץ אבל אסור שהוא ידע. פניו נטו הצידה מעט בשעה שהמשיך לבחון אותי. "באמת חשבת שלא זיהיתי שיש בך משהו שונה?" קולו נותר נמוך. "אין בי שום דבר שונה, המפקד" שמרתי את מבטי עליו כי ידעתי שאם אסוג, אם אסיט את עיניי זה יתפס כחולשה, כשקר. עיניו קדחו לתוך שלי. "מה אני עושה איתך, דלגייט?" הוא שאל אותי ומצמצתי. משהו בנוסח גרם לחיי להתלהט. "אמרתי לך מההתחלה שאני יכולה להלחם. אני יכולה להניף חרב. יהיה לי לכבוד להצטרף למשמר המלכותי, המפקד. זה חלום חיי" כמעט אמרתי בבקשה, אבל לא. הוא לא יעריך זאת. "את ממשיכה לומר שזה חלום חייך ויחד עם זאת, את ממשיכה לשקר לי. איך אוכל לבטוח בך ולהציב אותך במשמר המלכותי כשאנחנו לא בוטחים זה בזו?"
