דקות אחר כך עברתי במתפרה והחלפתי את החגורה עם האבזם האדום, זו שהתאימה לטירונים, בחגורה עם אבזם כסוף. אהבתי את הצבע הרבה יותר מהצבע האדום. שינוי קטן ונחמד. כשעזבתי את המתפרה, לא יכולתי שלא לשים לב לדממה ששררה במחנה. דממה לא אופיינית כלל, אך מבורכת. היום יום המנחה אחרי הכל. רוב החיילים וודאי ניצלו את הבוקר כדי להשלים הרבה מאוד שעות שינה חסרות שנערמו במהלך השבוע. "תודה לאלה על יום המנחה" מלמלתי כשנכנסתי למרחצאות. קצין וסמל שלא זיהיתי שטפו את פניהם במי המעיין החמימים. "בוקר טוב" איחלתי כמעט בלחישה ורכנתי מעל המים, מנסה לסלק את הבחילה שחשתי כשנזכרתי במימי האגם העמוקים. אני לא באגם והמים לא עמוקים כאן. אילצתי את עצמי להתרכז במעשיי. השיב לי הקצין וידיי שאספו מים מהמעיין כדי לשטוף את פניי קפאו בדרך. הרמתי את פניי אליו. לא שמעתי את המשפט הזה חמש שנים. השבתי לאחר רגע, כמעט שוכחת את המילים. שטפתי את פניי. ביליתי כל כך הרבה זמן מעבר לים הכפור, בממלכת ריינאליס. לא יכולתי להתפלל שם, לא יכולתי לחשוף את זהותי ומהותי. במולדתי, ממלכת אוליסנוס, יש איסור מוחלט לסגוד לאף אל מלבד אוליסייה. שם, מעבר לים הכפור האלה החוקית היחידה היא דווקא האלה טיפיריס. שטפתי את כפות ידיי היטב, גם בין האצבעות בהיסח דעת. בפעם האחרונה שחגגתי את יום המנחה, הייתי אנושית לחלוטין ובת שמונה עשרה. פעם, לפני אלפי שנים, היה מקובל להאמין שאולייסיה היא אלת השמיים והים. כמו דגל הממלכה, כמו הסמל החקוק על כל חגורות חיילי המשמר – סנפיר מעוקל וכוכב. האמונה הרווחת היא שהאלה התגלתה ליושבי העולם בדמות בתולת ים שיכלה לרחף באין מפריע.. אבל במרוצת השנים היא הפכה לאלה המוחלטת כאן, אחרי שקיצונים דתיים דאגו לסלק זכר לכל אל אחר, וכך מאז ועד היום היא האלה היחידה באמונה שלנו. מנגד, מעבר לים, טיפיריס שלטה ובגדול. לא ידעתי רבות עליה, אבל ידעתי שבראשית, היא נחשבה לאלת הרוח והאדמה. מדרום למולדתי, מעבר לגבולות שכנה ממלכת נטימסטי, שם סגדו לחצאי אלים למינהם ובעיקר לאל השנוי במחלוקת מכולם – דאגון, שנחשב לאבי הקסם בעולם, אל הקסם. העובדה שהתושבים שם סגדו לאל הזה בהחלט לא קבעה שהם יכלו להשתמש בקסם כלשהו, אבל חלק מהם ניסו לשלוט במאגיה האפלה שנחשבה אסורה כאן וגם מעבר לים הכפור. רבים מתו בניסיון, אבל מעטים הצליחו והם היו מסוכנים. מאוד מסוכנים. כמו המאג האפל שהטיל על משפחתי את הקללה הארורה שנטלה את חייהם של אהוביי ושינתה את הגבר שהיה אהבתי המיתולוגית. שמרנו היטב על הגבולות עם נטימיסטי בגלל האמונות ההרסניות שלהם ולמזלנו, כמעט כל הגבול עוטר בחבל ארץ הרסני מאוד ומטיל אימה – רכס הרי האודם. הם נקראו ככה בגלל צבע האדמה האדמונית שאפיינה את פני שטחם ואולי גם בגלל כמות הדם שנשפכה מכל אלו שניסו לחצות את ההרים המשוננים כמלתעות. אבי נהג להגיד שזו חומה טבעית שחוצצת בנינו לבינם אבל מעולם לא יצא לי לראות את ההרים במו עיני. למרות החומה האימתנית, היו כמה פריצות בגבול, אחת בדרום מערב, דרך הים הנעלם ואחת דרך הביצות במזרח שהשתרעו על שטח יחסית קטן והתחברו ממזרח עם ים הכפור שהיה גם הוא בלתי עביר בחלקו המזרחי בגלל הקרחונים הכבדים והקטלניים שעמדו במים בכל ימות השנה. בשורה התחתונה, הביצות אמנם היו מאתגרות לחצייה אך עבירות יותר מכל דרך אחרת.
כשסיימתי להתנקות פניתי לעזוב. ירדתי דרך הדשא לכיוון האגם, שמחה לראות שאת מדורת הפולחן בחרו למקם בצד הקרוב של האגם שנראה פחות עמוק. לא שזה שינה לי, אני לא נכנסת לאגם הזה שוב לעולם. סביב האש כבר ישבו חיילים והתפללו בסמוך לאגם בשלווה שמילאה את ליבי בזכרונות וגעגועים הביתה. התיישבתי על עקביי בקצה, צופה בגבם של שאר החיילים. כמה זמן לא התפללתי. אם להודות על האמת, לא חשבתי שהאלה שומעת את תפילותיי, אם היא בכלל מקשיבה. אם היתה שומעת, לא היתה לוקחת ממני את כל מי שאהבתי באלימות כזו, משאירה אותי להתמודד עם היחיד ששרד ואני בקושי שרדתי אותו. תלשתי שערה מראשי ואחזתי בה בשתי ידיי, מושיטה אותן ישר קדימה, כפותיי נחות זו על זו למשך כמה רגעים ארוכים. אז השפלתי את ראשי אל ברכיי, ידיי נחות לצידי, במעין כריעה. פעם, בכל יום מנחה השתתפתי בפולחן. היום כבר לא נשארה בי הרבה אמונה, אבל עשיתי זאת לזכר משפחתי שנצרה את יום המנחה. הרמתי את ראשי לשמיים, עיניי עצומות, ידיי עולות מעל ראשי ונפתחות אל השמיים. אולי לא האמנתי בטקס הזה, אבל חשבתי שהוא יפייפה ושליו. התפללתי למצוא את אחותי, זה הדבר היחיד שביקשתי מהאלה. אז התרוממתי על רגליי וניגשתי אל המדורה הקטנה המתפצחת, חולפת על פני החיילים והפלתי את השערה מידיי אל האש. המנחה עצמה יכלה להיות כל דבר, אבל במשפחתי נהוג היה למסור לאש משהו מעצמך. ריס שנשר, שערה, אפילו ציפורניים והקיצוניים מסרו מדמם. סבי נהג לשפוך מעט מדמו. צפיתי בשערה נעלמת לתוך האש וביקשתי שוב את הדבר היחיד שבו חפץ ליבי וזה לפגוש את אייבורי שוב. רוח חזקה פרעה את שערי וגשם קר נחת בטיפות רכות עליי. "מי יתן ומנחתך תחצה שמיים וים" שמעתי קול מוכר לשמאלי. למה לא יכולתי לשמוע את הגבר הזה מתקרב אף פעם? בארוס עמד לא רחוק ממני, ידיו בכיסיו, עיניו אל האש המשתוללת ברוח ותחת טיפות המים, מעלה עשן בכל פעם שטיפה נחתה במדורה. הוא נראה סקסי כתמיד, עם המדים הצמודים עליו שעכשיו גם נרטבו. בטרם הספקתי לומר משהו, הטיפות הפכו למבול והשמיים החשיכו מענני הסערה הכבדים. נעמדתי על רגליי לפני שאתמלא בחוץ. סביבנו שאר החיילים קמו על רגליהם לעזוב. האש כבתה לחלוטין תחת הגשם הכבד תוך רגעים. "לא מצאתי אותך אתמול" צעקתי בגלל שאון הסערה המפתיעה כשניגשתי אליו, מתחילים לעשות את דרכנו חזרה למבנה. הגשם הרטיב את כולו אבל הוא לא נראה מוטרד כלל. "השארתי לך פתק" הוא השיב, לא צועק כמוני, שערו המושלם נספג מים ואיכשהו זה רק גרם לו להיראות סקסי יותר. "איזה פתק?" שאלתי בתמיהה.
"על השידה שלך. לא ראית?" הוא שאל, עיני הדבש הנפלאות שלו מודגשות ובולטות כנגד אפרוריות מזג האוויר וגבותיו הצטמצמו. שאר החיילים כבר מיהרו לסגת בחזרה למבנה. נדתי בראשי לשלילה, כולי ספוגה בגשם. "נדבר בפנים" הוא קבע וצעד מהר יותר. הלכתי אחריו, שמחה להיפרד מהסערה. לא שמתי לב לשום פתק על השידה הבוקר אבל מצד שני, לא בדקתי יותר מידי. נכנסתי בעקבות דמותו הרחבה פנימה אל המבנה וישירות למשרדו, צעדיו וצעדיי מותירים שלוליות קטנות בדרך. הוא פתח את הדלת והמתין שאכנס, חיילי המשמר שעברו הצדיעו לו והוא הנהן להם. נכנסתי לתוך חום משרדו, שמחה לשם שינוי על האח הבוערת והוא סגר את הדלת אחריי. "לא מצאת את הפתק?" הוא שאל שוב, ארשת פניו מאפילה מעט. נרעדתי, אני לא בטוחה אם מהקור או שזה בגלל ההשפעה המוזרה שלו עליי. "לא שמתי לב" הודתי כשהוא ניגש לאח הבוערת במשרדו והשליך עוד עצי הסקה שנחו בצד פנימה אל האש. "תתקרבי לאש. את רועדת" הוא הורה אבל קולו נשמע פחות קשוח וקפוא, נעים לאוזניי. אהבתי את הטון הזה כשהוא בקע ממנו והתקרבתי לאיטי, נעמדת לצידו. לא חיבבתי את האש אבל היא כנראה עדיפה על המים בעיניי. והיא חיממה אותי. "אם לא מצאת את הפתק, איך ידעת לא לבצע את המשימה?" הוא שאל והביט בי בעיניים צרות.
"חיפשת אותך בכל מקום כמעט עד חצות ואז שמעתי שאתה בארמון אז הבנתי כבר בעצמי שהתכנית מבוטלת" השבתי בפשטות.
"איפה שמעת דבר כזה?" הוא שאל ונעץ בי מבט משפד. השתדלתי לא להתקפל תחת המבט האינטנסיבי. "שמעתי את מ"ח הסייפים אומר משהו בקשר לזה לאחד החיילים" השבתי ומשכתי בכתפיי, גם שליבי האיץ את קצבו. הוא המשיך לנעוץ בי מבט והקפדתי להביט באש. "לא היית צריכה להסתובב לבדך, דלגייט. המפקד שתקף אותך נמצא תחת השגחה אמנם, אבל אני מעדיף שלא תסתובבי בלילה כשאת לא בתפקיד. היית אמורה לישון במרפאה. בהאטי אמרה לי שנעלמת עם רדת הערב" הוא הוכיח אותי בקול שליו אך מסוכן. בלעתי בשקט. "באמת? מצחיק. לא נעלמתי, היא נעלמה. חיכיתי לה אבל כשראיתי שהיא לא חוזרת ואני מרגישה מצויין, חזרתי לחדר" השבתי. היא נעלמה ואני התגנבתי כמובן, אבל אתה לא צריך לדעת. "לא הספקתי להודות לה. היא מקסימה. ומהממת" ואני דיברתי שטויות כי הוא הלחיץ אותי. שוב הוא בחן אותי ומזווית עיני ראיתי את השעשוע ניצת בעיניו הקשוחות. "לא היית אמורה להשתחרר עד הבוקר" הוא אמר במתינות.
"אבל אני בסדר עכשיו" אמרתי בניסיון להתנער מהשיחה הזו. בארוס לא נראה משוכנע. "בהאטי אומרת שאת חלשה עדיין".
"אז תזמין אותה לקרב סיף איתי ואוכיח אחרת" השבתי בעליצות, למרות שבהאטי דיי צדקה. כך או כך לא התכוונתי להתאושש במיטה לנצח. העדפתי להתקדם הלאה. המפקד נעץ בי מבט חד וקטלני. "אל תתכחמי, רין" הוא הזהיר, כולו מטפטף מים אבל אז נאנח בשקט והעביר את ידו בשערו הרטוב, סוחב אותו בחזרה לאחורי ראשו. מים גלשו משערו לעורפו ואל תוך מדיו ונזכרתי שלא ביקשתי מהאלה שתפסיק לבחון אותי עם הגבר הסקסי והמאוד לא נגיש הזה. הוא קלט את מבטי ומיהרתי להביט בחזרה אל האש. הוא קרא לי רין כרגע ולשמוע אותו קורא לי בשמי הפרטי העלה בי גלים של חום שרק הרגיזו אותי. "אתה קורא לי רין ואני אפילו לא יודעת מה השם שלך" ציינתי בנוקבות.
