הפעם נחתתי בשמחה במיטה רכה יותר, בפונדק קטן בפאתי העיר, לא רחוק מהנמל. גופי הודה לי ללא הרף על המיטה הרכה ובעיקר היציבה... והכרית הנקייה. היו לי רק שני מטבעות נחושת קטנים, העודף היחיד שנשאר לי מההפלגה הארוכה. לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז אותם, ובנינו הם גם ככה לא שווים כאן כלום, אז נאלצתי בלית ברירה לכפות על בעל הפונדק הנחמד להאמין ששילמתי לו. שנאתי לעשות זאת, שלא לדבר על כך שזה היה מסוכן לו הייתי נתפסת, אך צו השעה אילץ אותי להשתמש ביכולתי לכפייה- היכולת לתמרן את דעתם של יצורים חסרי קסם, ראה ערך בני אנוש נטולי הגנות. מחר בבוקר אעלם ואשכיח ממנו שראה אותי. לא ידעתי אם דוריאן עדיין מחפש אותי אחרי כל השנים האלה מאז שברחתי...אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להיתפס. עצם המחשבה שילכוד אותי שוב גרמה לי לרצות לצרוח בזעם ובאימה. ניערתי את ראשי ונזפתי בעצמי. למה לעזאזל אני חושבת עליו עכשיו? אני מותשת, סחוטה ומרוקנת עד העצם מכוחי אחרי שלא הזנתי את עצמי במשך יותר משבועיים והעזתי להפליג מעל הים. הדבר האחרון שאני צריכה כרגע זה לדמיין מה יקרה לי אם אפול לידיו. מה שכן אני צריכה זה לישון ולהזין את עצמי. שלא כמו באגדות השורצות על ערפדים, רובנו זקוקים לשינה, לפחות אני זקוקה לה. ובכל זאת, למרות העייפות הקטלנית לא יכולתי פשוט להירגע ולהירדם. לא כשדמי גועש בעורקיי, ליבי הולם בראשי וכל גופי מיוזע מהאימה למרות הקור שאפיין את אוליסנוס, עיר הבירה של מולדתי, בתחילת האביב. הייתי במקומות קפואים בהרבה בכל מקרה. נאלצתי להזכיר לעצמי בפעם השלישית היום מדוע חזרתי הנה, למקום שממנו ברחתי כל עוד נפשי בי לפני חצי עשור. אני כאן כדי למצוא את אחותי. אני חייבת למצוא אותה, אם השמועות נכונות והיא באמת בחיים.
לפני כחמש שנים חרב עליי עולמי. משפחתי האהובה קוללה בקללה קטלנית. הקללה היתה אמורה להרוג את כולנו, ואכן היא הרגה את הוריי, סבי, סבתי....ואחותי. כולם מתו מהקללה. טוב, כמעט כולם. אני, כמו שאתם מבינים - עדיין כאן. ואמנם הקללה לא הרגה אותי, אבל היא שינתה אותי ולא רק אותי.
היא שינתה גם את דוריאן. דוריאן הוא אחיו הצעיר של אבי. אחיו המאומץ, אם לדייק. למעשה הוא היה בן יחיד של קרובי משפחה של סבתי וזו אימצה אותו אל חיק משפחתינו לאחר שהוריו מתו בתאונה ימית. בפועל, דוריאן בוגר ממני בשמונה שנים בלבד.
אנחנו היחידים ששרדו את הקללה, או לפחות זה מה שחשבתי עד לא מזמן. הקללה הפכה אותנו ליצורים שהיוו מיתוס עבורי ועבור רבים. אגדות אורבניות שסופרו סביב המדורה. נגזר עליי להיות רדופה לנצח וכשאני אומרת רדופה אני לא מתכוונת רק לבני האנוש שרודפים את המין שלי בתשוקה בוערת- דוריאן בעצמו צד אותי יותר מכל בני האנוש גם יחד. לתקופה קצרה אך ארוכה כנצח, הוא גם הצליח, ממש בהתחלה, כשהשתנינו. תקופה שנצרבה בנפשי ועדיין דיממה. למזלי, הצלחתי להימלט מטפריו ולברוח דרך ים הכפור. הוא היה חזק ממני משמעותית ולכן החולשה שלי, הים, היתה המגבלה המוחלטת שלו - הוא לא יכל לחצות את הים אחריי. מצחיק, אבל דווקא החולשה שלי היא זו שהצילה אותי בסופו של דבר. אילו הייתי חזקה יותר, כנראה שלא הייתי יכולה לחצות את הים, אבל הייתי הרוסה אז. הסתתרתי והנמכתי פרופיל במשך חמש שנים בתקווה להימנע מלהילכד על ידי מרגליו. לימים אפילו הסתגלתי לחיים של נדידה ממקום למקום אי שם מעבר לים, ביבשת זרה.
אבל אז, לפני כמעט חודש הגיעו שמועות לאוזניי... שמועות שחצו את הים על כך שאחותי, אחותי התאומה אייבורי בחיים - ולא סתם בחיים. נראה שהיא נמצאת בארמון. זו יכלה להיות מלכודת שדוריאן רקם עבורי, ידעתי היטב שזו אפשרות סבירה. אחרי הכל, לא הייתי מצליחה לשרוד את חמשת השנים האחרונות לו הייתי מטומטמת. אבל הייתי חייבת לדעת, נואשת לגלות את האמת. לא הייתי יכולה להמשיך לחיות עם עצמי בידיעה שאולי השמועות נכונות.
משפחתי היתה משפחה אצילה מקורבת מאוד למלוכה בזמנו, לפני הקללה. משפחה אמידה, בעלת השפעה, נכסים ואדמות. אבי כיהן כשר המטבעות של הכס בזמנו. כל זה הוביל אותי להאמין שזה לא נשמע כה תלוש שאחותי, אם חיה, תהיה בארמון. משפחתי היתה אהודה בקרב משפחת המלוכה מאוד. אם יש סיכוי קלוש שהשמועות נכונות, בקרוב מאוד קיוויתי לגלות.
רק המחשבה על כך שאראה אותה שוב העלתה דמעות בעיניי ומחנק כבד ונורא של געגוע לפת את ליבי כמו יד בלתי נראת שלחצה עליו כל כך חזק שנהיה לי קשה לנשום. אם את בחיים, אייבי, אני אמצא אותך. שום דבר יעצור אותי.
במחשבות רדופות ולב דואב ומלא געגוע עצמתי את עיניי, כה תשושה ורצוצה שצחנתי אל שינה תוך דקות.
